שיח טיעוני | Argumentative Discourse

השיח הטיעוני (הארגומנטטיבי) הוא אחד מסוגי השיח. הגדרה נפוצה של השיח הטיעוני היא העלאת טיעונים על ידי המוען, שתכליתם לגרום לנמען לקבל את עמדתו (לנדאו, 1993). השיח הטיעוני (נקרא גם השיח השכנועי) הוא מיסודות הרטוריקה (ע"ע), והוא ממלא תפקיד ראשון במעלה בחיי החברה.

לשיח הטיעוני תת-סוגים רבים ובמשלבים שונים: למן המאמר האקדמי (ע"ע השיח האקדמי) דרך מאמרי עמדה בעיתון ועד מודעות מסחריות וסיסמאות פרסומת. משום מגוון זה של תת־סוגים נעשו ניסיונות להבחין בין שיח השכנוע (conviction) לבין שיח השידול (persuasion) כשני תת־סוגיו של השיח הטיעוני. זאת על סמך הטענה ששיח השכנוע מסתמך על אמצעים שבהיגיון, ואילו שיח השידול מנסה להשפיע בעיקר על הרגש (לנדאו, 1988). לדעת אחרים, הבחנה כזאת אינה די חד־משמעית (Carter, 2003). 

בספרות אפשר למצוא הגדרות רבות, אך עדיין אין בנמצא תאוריה מקיפה וממצה המבוססת על טרמינולוגיה מוסכמת ועקיבה. הסיבה לכך היא שלדגם רטורי זה קיימות חלופות מרובות תלויות־תרבות. לדוגמה נקיטת עמדה חד־משמעית, שהיא חובה בתרבות האמריקנית, נחשבת לחוסר נימוס בתרבות היפנית, המעדיפה עמימות (Hatch, 1992). עם זאת, התקדמותו של חקר השיח בתחום השיח הטיעוני יצרה שני מודלים חשובים שבשילובם נוצר בסיס איתן לחקר הארגומנטציה:

1. הגישה של הלוגיקן טולמין (1964, ר' וייצמן, תשמ"א), הממיינת את שלבי הארגומנטציה לפי תפקודם הרטורי, כגון טיעון, ביסוס, הסתייגות ועוד.

2. הגישה הרואה בלשון על תחומיה השונים מבנה היררכי. על גישה זו ביסס ואן־דייק (van Dijk, 1980) את תורתו בחקר השיח בדבר מבנה המקרו של הטקסט. בהתאם לגישה זו, הטענה המרכזית בטקסט הטיעוני והמסקנה הן הציר המרכזי והעליון בסולם ההיררכי, ואילו יתר שלבי הארגומנטציה (כגון הביסוס לצורותיו, טענות הנגד, ההסתייגויות ועוד) הם משניים ואף משניים למשניים. 

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

ז'רגון | Jargon

המונח ז'רגון משמש בכמה משמעויות:

1. לשון מעורבת. דוגמה לז'רגון במובן של לשון מעורבת היא היידיש שבבסיסה אחת השפות הגרמניות של המהגרים היהודים לגרמניה החל במאה ה-9 לספירה. שפה זו קלטה לתוכה יסודות מקומיים בהתאם לאזור הנדודים של יהודי אשכנז.  סימן ההיכר העיקרי של היידיש הוא היותה מושפעת ביותר מהעברית. סופרי ההשכלה ובעיקר הסופרים העבריים בתקופת תחיית הלשון ראו בהמשך טיפוח היידיש איום על תחיית השפה העברית: "הז'רגוניסטים" נגד "ההבראיסטים" (לנג, תשס"ח). 

דוגמה נוספת לז'רגון היא הלדינו, שמקורה בספרדית הקסטיליאנית של מגורשי ספרד. במרוצת הזמן קלטה הלדינו לתוכה יסודות מקומיים, ובדומה ליידיש, בעיקר מילים וצירופי לשון בעברית. 

עוד דוגמה לז'רגון היא הערבית היהודית של יהודי צפון אפריקה ויהודי ספרד תחת הכיבוש הערבי. 

2. שם נרדף לסלנג. בעיקר הכוונה ללשון תת־תקנית, בדרך כלל לעגה המיוחדת של בני הנעורים המתפתחת כסימן היכר של  התבדלות משאר בני גילם, אם על רקע הווי חברתי, למשל התרמילאים הישראלים באזורים מועדפים בהודו, על רקע חברתי-כלכלי או מסיבות אחרות (מסינג, 2002).

3. עגה מקצועית. ז'רגון יכול להיות גם עגה המאפיינת בעלי מקצוע זה או אחר, כגון שפת הרופאים, שמרשמיהם ודיוניהם הם תערובת של לטינית מהולה לעיתים בשפת המקום. דוגמה נוספת היא השפה המקצועית של המחשוב והתקשוב, שמונחיה המקצועיים חודרים לחוגים רחבים של משתמשי קצה ברחבי העולם. שפה מקצועית זו מושפעת בעיקר מעיקר מהאנגלית הן במילים שאולות והן בתרגומי שאילה: modem – מודם, formatting – לפרמט, default – בררת מחדל, hardware ו־software – חומרה ותוכנה. גם ראשי תיבות לועזיים השתרשו ADSL ,CPU ועוד. כל הניסיונות למנוע את השתלטות האנגלית על המונחים המקצועיים ולקבוע מינוח בשפת המקום, למשל בצרפתית ובעברית, זכו להצלחה חלקית בלבד, ושפת התקשורת בענייני מחשוב ותקשוב מבוססת בכל העולם על ז'רגון מקצועי באנגלית.  

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר, ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים: אוסטרובסקי, תשנ"ו; ברוך ופרוכטמן, תשמ"ט; ספן, 1972; רוזנטל, תשס"א; שלזינגר, תש"ס2.  

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

בדיחה | Joke

הבדיחה היא טקסט סיפורי קצר שיסודו בסיפור העממי (כהן, 2004) ומטרתו לבדח ולגרום צחוק (Caiaro, 1992), לכן היא קשורה להומור (ע"ע הומור), לאירוניה (ע"ע אירוניה) ולנונסנס (ע"ע נונסנס). הבדיחה היא סוגה עתיקה מאוד. הבדיחה נקראת גם הלצה או ויץ (יידיש). ההגדרות הראשונות של הבדיחה מופיעות בספרו של ברגסון "הצחוק" מ-1899 (ברגסון, תשכ"ב) ובספרו של פרויד "הבדיחה ויחסה אל הלא נודע" (1905), שגישתו פסיכולוגית. פרויד רואה בבדיחה ובצחוק מרכיב חשוב בחיי הגוף והנפש של האדם. 

הבדיחה המקובלת בציבור המודרני היא טקסט אוטונומי קצר, החוזר שוב ושוב במשך השנים עם שמות חדשים וגיבורים חדשים, מותאמים לזמנם. החלק המצחיק בבדיחה הוא ברובו בעל יסוד ורבלי (לשוני-מילולי) הבנוי על משחקי מילים ועל יסוד קְצָרים בשֶדֶר, אי הלימה (גריפל וגונן, 1991; לנדאו, 1986) ודו-משמעות טקסטואלית, ויש בו פואנטה לא צפויה, כלומר הפתעה (ברוך ופרוכטמן 1982; סובר, 2009). יש בבדיחה תמיד הצד ה"נפגע", שהוא זה שגורם לצחוק, והוא בדרך כלל החלש, הזר, הלא מוכר. בבדיחות העמים ובבדיחות של מגזרים שונים, יש שהנפגע הוא החזק והשתלטן דווקא, והוא הגורם לצחוק.

לבדיחה מבנים אחדים: סיפור מעשה, פתיחה בשאלה, העלאת דבר-מה תמים כביכול המתהפך ומשנה את המשמעות הצפויה, ויש בו עוקץ ועל כן הוא מצחיק. נבון (תשמ"ג) מסרטט מבנה של גוף ועוקץ; הולָכת הצפוי על רקע דו-משמעות; התרת העוקץ; ושבירת הצפוי.

הבדיחה קשורה לחידה, ובחלק מהבדיחות יש גם חידות ומסתורין. יש המשלבים בדיחות בדבריהם הרציניים, אפילו המדעיים, כדי למשוך את תשומת הלב של שומעיהם. לעיתים הבדיחה היא חלק מטקסט אחר ומשולבת בו, או שהיא מרכיבה שרשרת של טקסטים קשורים, וקרובה בכך למערכון, בייחוד אם הוא מתבסס על רצף בדיחות. במקרה כזה העיסוק ביצירת הבדיחה הופך למקצוע, ומחבריה מנסים תמיד לחדש וליצור משחקי לשון וסיטואציות חדשים. לעומת זאת על הבדיחה המסורתית אוהבים לחזור. הבדיחה מסופרת שוב ושוב, ויש המתאמנים בזכירת בדיחות ובהבאתן לפני שומעיהם (כץ ורביץ, 2006).

בבדיחות הקשורות בעמים (יהודיות, אנגליות), בעלות האופי העממי, היהודים חכמים ופיקחים, תמימים אך גם ערמומיים (דרויאנוב, 1963), האנגלים מוזרים (בדיחות המקושרות לאנגלים, כשאין יודעים מה מצחיק בהן, מכונות  "בדיחות קרש").

הבדיחות נבנות על פי קהל היעד או על פי דעות פוליטיות ופילוסופיות: יש בדיחות למבוגרים, בעיקר על יסוד מיני, המכונות בציבור "בדיחות גסות", וכן בדיחות אתניות, שהמוצא המגזרי מכתיב אותן – פולני , מרוקאי ופרסי הולכים... או בדיחות על רקע דתי: יהודי מוסלמי ונוצרי נוסעים במטוס... אלו מבוססות בייחוד על נפגע שהוא האחר, הזר, והוא מושא הצחוק. 

יש בדיחות מקבריות, המכונות גם "הומור שחור" ונוגעות בכל נושא, אפילו בשואה. יש בדיחות לילדים שהן מעודנות יותר וקשורות בהווי המשפחה ובית הספר, במידת הידע ובטעויות על יסוד חוסר ידע של תלמידים או של מורים או במידת המקובלות בחברה. כמו כן יש אוסָפים של בדיחות עממיות הממוינות לפי  דמויות של ילדים או צעירים תמימים, המצחיקים במעשיהם המשונים, אך גם בתשובותיהם השנונות, רובן נוצרו בשל עוני או סבל מהסביבה, כמו ג'וחה המוסלמי והיהודי מן השפות היהודיות, הרשל'ה מאוסטרופולי, גיבורי האוסף של חכמי חלם (דרויאנוב, 1969; כהן, 1984; בר אל, 2012), וכן חושם (שהמציא לוין קיפניס כתחליף עברי מקורי לג'וחא ושכמותו, על יסוד חושם המקראי), וכן קיימים סיפורים דומים עם שלומיאל, למך ועוד, בתור תחליפי הגיבורים העממיים. 

מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

דיאלקטולוגיה | Dialectology

דיאלקטולוגיה היא ענף של הסוציולינגוויסטיקה העוסק בהבדלים בין דיאלקטים. ענף זה בוחן את השונות הלשונית (ע"ע) שבציר הסינכרוני של המחקר הבלשני, שונות המתבטאת בדרכי הבעה ייחודיות בתחומי השפה השונים.

הנחת היסוד של הדיאלקטולוגיה היא שגם בתוך קהילה לשונית של דוברי אותה שפה מתפתחים הבדלים בדרכי ההבעה בין קבוצות שונות בשל מיקום גאוגרפי (ע"ע דיאלקט), מוצא אתני, רקע תרבותי או מעמד חברתי-כלכלי שונים (ר' סוציולקט). דוגמה ידועה מהמקרא היא ההגייה הייחודית של שבט אפרים שדובריו הגו את הש' כס': סיבולת לעומת שיבולת (שופטים יב 6), שנבעה ממיקום גאוגרפי. לאחרונה הולכים ומתרבים המחקרים המתמקדים בדיאלקטים הנוצרים על רקע של גיל ומגדר. לעתים הגורמים הללו עשויים להיות משולבים זה בזה. 

השאלה שטרם  ניתנה לה תשובה מניחה את הדעת היא זו: היכן עובר הגבול בין שפה לבין דיאלקט?  למשל האם האנגלית של ארצות הברית ושל בריטניה הן שתי שפות שונות או שני דיאלקטים של אותה שפה? האם הערבית הפלסטינית והערבית הסורית הן שתי שפות או שני דיאלקטים של אותה שפה? 

חוקרי הדיאלקטולוגיה עוסקים בשונות הדיאלקטית הן בעל פה והן בכתב, למשל הבדלי הגייה (accent) כגון אלה שבין המעמד הנמוך לבין המעמד הגבוה באנגליה, אוצר המילים ומבנה תחבירי.  

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: ניר תשל"ח

 Ravid, 1995; Trudgill,  1983;Labov, 1966 Britain, 2008;   

                                                                           

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

על־תקינות, תת־תקינות לשונית | High Standard Language, Sub-Standard Language

יש גישות שונות להגדרת מבעים כתקינים או לא תקינים (ר' תקינות). אפשר לתפוס את התקינות הלשונית כמציינת רמה לשונית בינונית, דהיינו לא גבוהה מאוד ולא נמוכה מאוד. מבעים המופיעים בעיקר בלשון הפורמלית של דוברים משכילים ולא יימצאו בלשון הבינונית כגון בעיתונות, וגם לא בלשון המדוברת או בלשון הילדים –יוגדרו כעל־תקינים. כך גם ההפך.  

אלן רוס פרסם ב-1956 מאמר (בתוך קריסטל 1997: 39) על תכונות לשוניות באנגלית של תקופתו, שיש בהן כדי להצביע על זהות מעמדית של הדובר (ר' סוציולקט). הוא הציג רשימה של מבעים חלופיים, כשלכל מבע ברשימתו הוסיף תג שסימנו U, דהיינו: upper-class, או non-U. אפשר לתפוס מבעים רבים הנושאים תג זה כמבעים על־תקינים או תת־תקינים. 

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: סיוון תשל"ט
            Crystal 1997

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

רבדים בלשון | Layers of Language

רבדים בלשון הם תקופות בתולדות הלשון. הרבדים ההיסטוריים העיקריים המוכרים בעברית הן לשון המקרא, לשון המשנה והתלמודים, לשון ימי הביניים והלשון החדשה. הבחנות נוספות אפשר למצוא בתוך כמה מן הרבדים האלה על פי האזורים שבהם התקיימה הלשון או לפי התקופות שביניהם, כגון לשון המקרא הקדומה והמאוחרת, רובדי משנה של לשון המשנה, המדרשים והתלמודים, לשון ימי הביניים (המשוערבת) ולשון ימי הביניים באזורים האשכנזיים, הלשון הרבנית, לשון תקופת ההשכלה, לשון התחייה ורובדי משנה של העברית המודרנית מאז "תחיית הלשון" ועד ימינו.

בתיאור דיאכרוני (ע"ע) בחקר הלשון מתמקד המחקר בשונות הלשונית (ע"ע) המתגלה בשפה לאורך תקופה אחת או במעבר מתקופה אחת לאחרת, ובודק תופעות שונות בלשון על כל שלבי התפתחותן. אחד הנושאים במחקר העברית המודרנית הוא ההרכב המילוני שלה על פי הרבדים השונים השקועים בה.

מחברי הערך: ד"ר יצחק שלזינגר, ד"ר צבי שראל

מקורות: בלאו, תשל"ד; בנדויד, תשכ"ז; הורביץ, תשנ"ז; ניר, תשמ"א; סיוון, תשל"ט
            Kutscher, 1982; de Saussure, 1959

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

שאילה זרה, לעז | Borrowing Words

שאילה זרה (לעז) היא חדירת מילים מלועזית אל הלשון העברית. שחדרו מתקופת תחיית הלשון (המאה ה-19) ואילך. יש להבחין בין מילים זרות (שאילה זרה) לבין מילים שאולות. המילים הזרות חדרו מתקופת אליעזר בן יהודה. הן מתאפיינות בכך שיש בהן יסוד זר, ולא נטמעו במשבץ העברי, כלומר אין להן שורש, אין נטיית קניין, והן נשארות עקרות, כלומר לא ניתן ליצור מהן מילים נוספות. כיום יש נטייה לגזור פעלים חדשים גם ממילים זרות. דוגמאות: אמבולנס, טלפון, דיסק, ג'וב, פנצ'ר, ג'יפ, די ג'יי, דיסק און קי, רדיו, וידאו. חלק מהן לבשו לבוש עברי על ידי הוספת סיומות עבריות, למשל אוניברסיטה, אנליזה, אופטימיות, פסיביות, רפורמי, רלוונטי, סינכרוני, גלובלי, אובייקטיבי, תאוריה, היסטוריה, פרוטקציה, אינפורמציה. לעומתן המילים השאולות חדרו בתקופות קדומות יותר של הלשון העברית כמו תקופת המקרא או תקופת חז"ל מן השפות שומרית, אכדית, אשורית, ארמית, יוונית, רומית, פרסית וערבית. הן התאזרחו וכיום נחשבות למילים עבריות. דוגמאות: דלת, טבעת, תרנגול, דוגמה, משכנתא, בדיעבד, להלן, אגב, דהיינו, תריסר, ספסל, סנדל, סימן, טקס, טבלה, ורד, שרוול, אקלים, מרכז, הנדסה. 

לשון קולטת מילים, צירופים ותבניות כשמתקיים מגע בין לשונות בנסיבות חברתיות, מדיניות ופוליטיות שונות. לשון בעלת מעמד בין-לאומי דומיננטי, כגון האכדית והארמית בתקופות אחדות במזרח הקדמון, והאנגלית בימינו משמשת מקור שאילה ללשונות עמים שונים. גם הגירה מסיבית של דוברי לשון מסוימת משפיעה על לשון הארץ הקולטת את המהגרים. 

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: ניר, תשנ"ג; צרפתי, תשס"א; שורצולד, תשס"ב

            Swann et al., 2004

מקורות נוספים: מוצ'ניק, מ' (עורכת) (1995). פסיפס – השפעת הלעז על העברית בת-זמננו. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, גיליון 2.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

סלנג, עגה | Slang

סלנג הוא תת-לשון השגורה בפי דוברים מכל שכבות החברה בנסיבות לא פורמליות. זוהי לשון עממית הנחשבת לשון שוליים (ע"ע), ואפשר לראות בה סוג של משלב. בשכבות חברתיות חסרות השכלה הוא עשוי להיות להיחשב כעגה חברתית (סוציולקט). במחקרים על לשונם של טעוני טיפוח נמצא שאין הם מבחינים הבחנה משלבית, דהיינו הם משתמשים בסלנג בכל הנסיבות. 

עיקר ייחודו של הסלנג הוא באוצר מילים שלו, שכן מילים חדשות נכנסות לסלנג בתכיפות גבוהה, ולרוב גם נעלמות ממנו בתוך שנים מעטות. גם השאילה מלעז שכיחה בו יותר, אלא שמקורות השאילה כנראה שונים במידת-מה מאלה שבלשון הכללית. בלשון הכללית בעברית ההשפעה העיקרית היא של האנגלית וכן מילים בין-לאומיות שמוצאן יווני או לטיני, ואילו בסלנג נפוצות גם מילים השאולות מהיידיש, מהערבית ומהלדינו. 

גם בתחום התחביר ובתחום ההגה והצורות יש בסלנג סטיות מן הנורמה, וגם כאן בעיקר בהשפעת לשונות זרות. בתחום התחביר מתאפיין הסלנג בין השאר בשימוש במילת יחס מוצרכת שונה מזו שבלשון הכללית ובצירופים לשוניים המושפעים מלשונות זרות. בתחום ההגה והצורות הוא מתאפיין בין השאר בשיבושים פונטיים, קיצורים, ראשי תיבות, דרכי הדגשה ייחודיות כגון הכפלת מילה או הברה אחת מתוך מילה, צירופים מיוחדים וחילופי קטגוריות דקדוקיות כגון שם עצם בתפקיד של שם תואר או של תואר הפועל. 

השימוש בסלנג נובע מגורמים לשוניים כגון מחסור באוצר מילים, גורמים חברתיים כגון רצון להשתייך לקבוצה הסגורה, או גורמים פסיכולוגיים כמו רצון לבטא עומס רגשי בעזרת מילים טעונות, מטפורות וציורי לשון. השימוש בו נעשה לעיתים קרובות במודע כדי לשוות אווירה של סולידריות או התרסה כלפי החברה, ולפעמים כדי לשוות לשיח נימה של חמימות וקרבה, קלילות, הומור (ע"ע) או אירוניה (ע"ע). בלשון הכתובה יימצא הסלנג במקומונים יותר מאשר בעיתונות הארצית, ובה יופיע בעיקר במדורי הרכילות. 

אפשר לראות בסלנג סוג של לשון דבורה (ע"ע), אולם יש להבחין בין לשון דבורה לבין סלנג, ולא לערבב בין המונחים. אף שבשני סוגי לשון אלה מרובים שיבושי הלשון, מה שמייחד את הסלנג הוא לא שיבושי הלשון אלא ההיבט החברתי, שכן הוא סוג לשון של קבוצה סגורה.

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: נצר, תשנ"ו, תשס"ח; ספן, 1972; פרוכטמן, 1995, 2010;

           Spolsky, 1998; Swann et al., 2004; Trudgill, 2003; Wales, 1989.


ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

פּידג'ין | Pidgin

פידג'ין היא לשון מעורבת, שמשמשת את הדובר כשפה שנייה וכשפת מגע במציאות רב-לשונית, שבה הדובר זקוק לצופן לשוני מצומצם שיאפשר לו תקשורת עם דובר שפה אחרת (Wardaugh 1986). הפידג'ין מדוברת בדרך כלל בפי מיעוטים לאומיים ועמים קולוניאליים או בפי דוברים משני עברי הגבול באזורי גבול משותף לעמים דוברי שפות שונות. ניתן לפגוש בה בארצות קולוניאליות לשעבר כגון האנגלית המדוברת בניגריה, ובארצות שבהן ההבדלים בין הניבים של שפת המדינה גדולים מאוד בגלל הריחוק הגאוגרפי בין אזורים שונים, דוגמת האנגלית המשמשת כשפת מגע בין סינים דוברי ניבים שונים של השפה הסינית (וע"ע דיגלוסיה). הפידג'ין היא מונח מתחום הסוציולינגוויסטיקה (ע"ע).  

מן הפיד'גין התפתח הקריאול (ע"ע).  עד לשנות השלושים של המאה ה-20 נחשבה הפידג'ין למעין שפה מנוונת הסוטה מהנורמות המקובלות של השפה. אולם משנות השלושים זכו שפות הפידג'ין לתשומת לב מיוחדת כשפות בעלות היסטוריה וחוקים משלהן, וכשפות הראויות למחקר ככל שפה טבעית אחרת. 

לשפת הפידג'ין מאפיינים ייחודים בתחום אוצר המילים, הדקדוק, הפונולוגיה והתחביר: אוצר המילים מצומצם, הדקדוק מפושט, בעיקר שימוש מועט בצורנים, וקיימות שונות פונולוגית בולטת ושונות תחבירית. 

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות נוספים:  Holmes, 2001; Ravid, 1995; Trudgill, 1983

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

משלב | Register

המונח מִשְלָב מציין גוון לשוני המשמש בפי המוען (ע"ע מְעִינוּת) בנסיבות מסוימות, חברתיות או אחרות, ומציין בעיקר הבדלים בדרגת ההלימות (ע"ע) והפורמליות (ע"ע פורמליות הנסיבות, פורמליות של טקסט) של השיח. הוא סוג לשון המושפע משילוב של מאפיינים לשוניים עם מאפיינים חברתיים. מאפייני הנסיבות העיקריים הם אלה: (1) תחום השיח (ע"ע), (2) אופן השיח (ע"ע), (3) מטרת השיח (ע"ע) ו-(4) תפקיד בעלי השיח ויחסי המעינות שביניהם. כל אלה באים לידי ביטוי בולט בדרגת הפורמליות של השיח. טקסט של משלב עשוי להתאפיין על פי תכונות שונות, כגון הרמה הלשונית (ע"ע) (גבוהה או נמוכה), רמת הנורמטיביות (ע"ע) כלומר התקינות הלשונית ועושר אוצר המילים. 

ההנחה היא כי לכל משתמש בלשון יש חלופות לשוניות-סגנוניות שהוא בורר מתוכן את זו התואמת את נסיבות השיח. שונותו של המשלב (ע"ע שונות לשונית) מתאפיינת בכמה משתנים לשוניים ייחודיים לו. בתהליך זיהוי המשלב נתפס המוען כיסוד הבלתי משתנה, ואילו הנסיבות שבהן הוא מתממש – כיסוד המשתנה. יוצא אפוא כי כדי לזהות את המשלב הלשוני של ביטוי כלשהו, על החוקר לברר מהו הרקע החוץ-לשוני של השיח. 

המונח לקוח מתחום המוזיקה ומציין בה סולם מוזיקלי (האלידיי ואחרים, 1964). בתחום הבלשנות הוא נפוץ בתחומי הסטיליסטיקה (ע"ע) והסוציולינגוויסטיקה (ע"ע).


מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: מוצ'ניק, תשס"א; ניר, תשל"ו, תשמ"ד; קדרי, תשמ"א; שלזינגר, תש"ס; Enkvist, 1964; Halliday, 1964.  


ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

סוציולקט | Sociolect

סוציולקט הוא דיאלקט לשוני או תת-לשון. הסוציולקט הוא לשונה של קבוצה חברתית בעלת מאפיינים לשוניים מיוחדים לה. הסוציולקט עשוי לייחד את לשונם של דוברי קבוצה חברתית שחבריה משתייכים למעמד חברתי-כלכלי משותף, לתחום עיסוק משותף או אף למקום גאוגרפי משותף כגון "צפון" מול "דרום" (צפון תל אביב לעומת דרום תל אביב). בבריטניה למשל, עקב החלוקה המעמדית החריפה, נוצרו קווים לשוניים בולטים ביותר לפי מאפיינים מעמדיים וגאוגרפיים. 

בשנות השישים היה זה הסוציולינגוויסט הבריטי בזיל ברנשטיין (Basil Bernstein 1964) שהבחין בלשון בני נוער משכבות מצוקה קווים המבדילים בבירור בינם לבין בני נוער מהמעמד הבינוני. להבחנה זאת הוא נעזר במינוח "דוברי 'הצופן הלשוני המצומצם'" לעומת "דוברי 'הצופן הלשוני המורחב'". 

יש המתנגדים לחלוקת דוברי הלשון  לפי סוציולקטים. טענתם היא שהמרחב החברתי הוא רב-ממדי ודינמי ואילו החלוקה לפי סוציולקטים היא חד-ממדית, ואין בה כדי לשקף את ההתנהגות הלשונית לאמיתה. זאת משום שהיחיד המסוּוג לקבוצה חברתית כלשהי עשוי למקם את עצמו במסגרות חברתיות שונות לפי הנסיבות והצרכים (ע"ע משלב). למשל הפרט המסוּוג בדרך כלל למעמד חברתי של עובדי בית חרושת על פי עיסוקו, עשוי להשתתף בחוג לימודי בבית כנסת וגם להשתייך כמתנדב לצוות רפואי של בית חולים. בעקבות עיסוקיו השונים משתנים מאפייני לשונו. לפיכך לא נכון לתייגו לקבוצה סוציולוגית קבועה (Wardaugh, 1986) (ר' גם דיאלקטולוגיה, אידיולקט).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל 
מקורות נוספים: מוצ'ניק, 2004; ניר, תשל"ט; שטאל, תשל"ז; Trudgill, 1983.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

סוציולינגוויסטיקה | Sociolinguistics

סוציולינגוויסטיקה היא בלשנות חברתית, אחד מענפי המאקרו של הבלשנות. היא מתמקדת בחקר הזיקה ההדדית שבין הלשון לבין החברה. יש הרואים את הסוציולינגוויסטיקה כאחד משלושת ענפי בלשנות-המאקרו  (macro-linguistics), עם הפסיכולינגוויסטיקה והאתנולינגוויסטיקה, וזאת משום שלכל אחד מענפים אלה הסתעפויות לענפי משנה ולתת-נושאים, המשמשים מוקדים למחקרים נפרדים ונחקרים בשיטות מחקר ייחודיות (Lyons, 1981).

ביסוד המחקר הסוציולינגוויסטי כמה הנחות יסוד והן אלה:

1. הלשון היא מערכת דינמית המשתנה בהתמדה. דוגמה לכך היא השוני שבין לשון חז"ל לבין לשון המקרא.
2. קיימת שונות בין קבוצות שונות של דוברי אותה שפה בתוך אותה  קהילת לשון, אם בשל הבדלים במעמד האתני או במעמד החברתי-כלכלי ואם בשל אזורים גאוגרפיים שונים. שונות זאת יוצרת קהילות שונות של דוברים, המתאפיינות בסימני היכר לשוניים מיוחדים. 
3. הדובר היחיד משנה בהתמדה את דרכי הבעתו, כחלק מיחסי הגומלין החברתיים המשתנים בהתאם לנסיבות התקשורתיות (ע"ע מִשלב). 

הסוציולינגוויסטיקה היא מסגרת התייחסות עיונית, שמתוכה מסתעפים נושאים יישומיים רבים, שתרמו להתפתחותם של כלי מחקר שונים המותאמים לנושאים אלה, כגון רבדים (ע"ע רובד), משלבים (ע"ע מִשלב), דיאלקטים גאוגרפיים ומעמדיים (ע"ע דיאלקטולוגיה), שאלות של טהרנות ותקינות לשונית (ע"ע), לשונות מעורבות כמו פידג'ין (Pidgin) וקראול (Creole, ע"ע) ועוד. 

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות:Hudson, 1981; Labov, 1994; O'Grady et al., 1993; Van Dijk, 1997

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

אידיולקט | Idiolect

סוג הבעה לשונית אישית, מעין "דיאלקט אישי" המייחד את הפרט. מאפייני האידיולקט מושפעים מגיל, מגדר, רמת השכלה, מקום מגורים, עיסוק ועוד. גם בתוך קהילת לשון המתאפיינת בסוציולקט מיוחד יש לכל פרט סגנון אישי, הבא לידי ביטוי בבחירה שונה של אופן ההגייה, באוצר המילים, בתחביר, בתקינות הלשון ובהיבטים נוספים. לדובר יש מרחב תמרון לנקוט דרך הבעה אישית משלו, המייחדת אותו מדוברים אחרים בתוך הדיאלקט הגאוגרפי או החברתי (ע"ע: דיאלקטולוגיה; סוציולקט; סטיליסטיקה; סגנון; סוגל סגנוני; בחירה סגנונית).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: ניר, תשל"ט; שטאל, תשל"ז; שלזינגר, תש"ס2; Wardaugh, 1986; Chaika, 1989.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

054-4441746 assif.pub@gmail.com

הלימות, הלימות לשונית, הלימות משלבית | Appropriateness

הלימות היא התאמה של מבע לנסיבות החוץ-לשוניות שבהן נעשה בו שימוש. מונח זה הופיע עם התפתחות מחקר הסוציולינגוויסטיקה, תורת הסגנון (ע"ע) וההבחנה בין משלבים (ע"ע מִשלב) שונים בלשון, נוסף למונחים תקינות (ע"ע), דקדוקיות ונורמטיביות. 

הלימות של מבע נובעת מבחירה סגנונית בין מבעים חלופיים תוך התאמתם לנתונים חוץ-לשוניים, ובעיקר ליחסי מוען–נמען (ע"ע מְעִינוּת, קהל יעד, מטרת השיח ופורמליות של הנסיבות). כך למשל מבע בעל מטען רגשי גבוה לא יהלום את השיח ההיצגי (ע"ע), ובמכתב רשמי לא ייחשב הולם שימוש בביטויי סלנג. 

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: שלזינגר, תש"ס
            Bolinger, 1975; Crystal, 1980; Palmer, 1971

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

054-4441746
assif.pub@gmail.com

תקינות לשונית | Language Norm

תקינות לשונית היא ציות לחוקי הדקדוק ולהלימות המשלבית (ע"ע הלימות, נורמטיביזם). תקינות לשונית מכונה גם נורמטיביוּת לשונית, והדיון בה הוא דיון בענייני מותר ואסור בלשון. מוסדות רשמיים כגון מערכת החינוך ואקדמיות לאומיות ללשון המדינה, רואים לנגד עיניהם חובה לכוון את המשתמשים בלשון – הדוברים והכותבים – לשימוש תקין בשפה, דהיינו ציות לחוקי הדקדוק ולהלימות המשלבית.

לאקדמיה ללשון העברית יש הסמכה רשמית להחליט החלטות לגבי המותר והאסור בענייני לשון ולפרסם החלטות אלה. השיקולים המכתיבים את מדיניות הלשון שונים זה מזה, ולא כל השיקולים וכל ההחלטות מקובלים על הכול (בן-אשר, 1973). כך למשל פרסמה האקדמיה בראשית שנת 2010 את החלטתה שמותר להגות פעלים מגזרת ל"י בצירה באמצעיתם בדומה לפעלים מגזרת ל"א (גילֵיתי, בילֵינו, כיסֵית). האקדמיה נימקה את החלטתה בהימצאותו של שימוש זה במקורות, ואולם רבים התנגדו להתרה זו. במקרים אחרים מחמירה האקדמיה ומנסה לעקור מן הדיבור תופעה הנראית לה שיבוש לשוני.

בין השיקולים לקביעת תקינות לשונית מונים את הציות לכללי הדקדוק של לשון המקרא (בעיקר בתחומי ההגה והצורות), הימנעות משימוש בלעז כל אימת שיש לו חלופה עברית, הימנעות משימוש בתבניות תחביריות של שפות זרות (בעיקר אנגלית או יידיש), הבחנה בין מילים דומות בעלות משמעות שונה, שימוש נכון בשם המספר, התאם תחבירי בין שם עצם לבין שם תואר ושימוש נכון בצירופי הסמיכות, בניית משפטים שלמים (לא קטועים), הימנעות מחזרה תחבירית, הימנעות משימוש בעודפות לשונית, הימנעות משימוש במִשלב נמוך בנסיבות רשמיות.

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: אבינרי, 1964; בן-אשר, 1973; בנדויד, 1974; סיוון, 1976, 1979; רבין, 1988; שורצולד,  תשמ"א
           Crystal, 1997

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

054-4441746
assif.pub@gmail.com

תיהלוך הטקסט | Text Processing, Discourse Processing

תיהלוך הטקסט הוא מענפי חקר השיח. תיהלוך הטקסט הוא תהליך קוגניטיבי שבו מעורב הקורא בהבניה מחדש של הטקסט לשם הפקת משמעות ממנו. ענף חדש יחסית זה של חקר השיח עוסק בשאלה: כיצד מושפעות הקריאה והפקת המשמעות מהטקסט מגורמים הנעוצים לא בתכונות הטקסט בלבד, אלא גם בנתוני הרקע של הקורא ובמערכת האסטרטגיות (ע"ע אסטרטגיות קריאה) שהוא מפעיל בתהליך הקריאה; מהו חלקו של הקורא-הנמען באינטראקציה עם הטקסט, ומהי מידת אחריותו להצלחה או לכישלון בהפקת המשמעות מהטקסט.

 חקר התיהלוך החל להתגבש בשנות השבעים המאוחרות ובשנות השמונים המוקדמות כמחקר מסייע לכמה תחומי דעת העוסקות בשיח: סוציולינגוויסטיקה, פסיכולינגוויסטיקה ופסיכולוגיה חינוכית (כגון אינטראקציה כיתתית), פסיכולוגיה קלינית ואף בלשנות חישובית (ממוחשבת).

בתחום החינוך אחת התרומות החשובות של חקר התיהלוך הייתה העתקת מרכז הכובד מחקר הבנת הנקרא במתכונתו המוכרת משנות הארבעים והחמישים, שהתבסס על נוסחאות קריאות (ע"ע), לחקר התהליכים הקוגניטיביים של הקריאה והפקת משמעות ממנה. לפי התפיסה המקובלת כיום, התהליך הקוגניטיבי, שאחד מביטוייו הוא הפעלת הסכמות הקוגניטיביות (ע"ע), מתחיל מיד עם המפגש בין הטקסט לבין הקורא המפעיל שורה של אסטרטגיות למען הפקת המשמעות מהטקסט. מערכת אסטרטגיות הקריאה אמורה לכלול ציפיות וניחושים, השערות והיסקים. מהות האסטרטגיות וכיווני הפעלתן תלויים גם בסוג הטקסט.

תיהלוך הטקסט לפי סוגי טקסטים. סוגי טקסטים שונים מחייבים אסטרטגיות קריאה שונות. כך למשל תיהלוך הטקסט הסיפורי (ע"ע: שיח נרטיבי) מחייב לעקוב אחר התפתחות העלילה והדמויות הפעילות בה; תיהלוך הטקסט ההיצגי מחייב לעקוב אחר היחסים הלוגיים וההיררכיים שבין חלקי הטקסט ולפרשם פירוש נכון כדי להפיק את המשמעות הנובעת מהם (Goelman, 1982); ואילו תיהלוכו של הטקסט הטיעוני מחייב לעקוב אחר היחסים הלוגיים וההיררכיים של הטקסט כמו בטקסט ההיצגי, אך גם אחר מהימנותו של המוען וסמכותיותו ואף אחר מידת התקפות של טיעוניו.

תיהלוך ההיפרטקסט. שונה מכל אלה הוא תיהלוכו של ההיפרטקסט (ע"ע), משום היותו בנוי מקטעים-מקטעים (פרגמנטים) העומדים כיחידות בפני עצמן, וסדר הקריאה שלהם נתון לשיקולו של הקורא. פועל יוצא מכך הוא שהלכידות של ההיפרטקסט מותנית בכללי תיהלוך השונים בתכלית מכללי התיהלוך של טקסט מודפס שאינו היפרטקסט (שראל תשס"ו-תשס"ז).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים: קוזמינסקי וקוזמינסקי, תשנ"ה; שראל, תשנ"ו
                       Goodman, 1971; Tadros, 1994


ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

054-4441746
assif.pub@gmail.com

                                                

ניתוח השיחה | Conversation Analysis

ניתוח השיחה הוא אחד משלושת ענפיו העיקריים של חקר השיח (ע"ע), נוסף לבלשנות הטקסט ולתיהלוך הטקסט. 

כבר בשלב מוקדם של התפתחות חקר השיח חל פיצול בין חקר השיח הכתוב, שעיקר מימושו בבלשנות הטקסט לבין חקר השיח הדבור, שהביא ליצירת ענף נפרד: ניתוח השיחה. בעוד בלשנות הטקסט  צמחה מתוך הבלשנות הכללית, תורת הספרות והרטוריקה, ניתוח השיחה מתבסס גם על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה. כענף מחקרי חותר ניתוח השיחה לתיאור התקשורת הדבורה. השאלה המרכזית שהמחקר מתמקד בה היא כיצד מפיק הדובר שיחה המובנת לזולת, וכיצד משתתפי השיחה מסוגלים להבין את דברי זולתם. כבסיס לצמיחת ניתוח השיחה שימשו בעיקר מחקרים עצמאיים שעסקו בשני תחומי חקר השיח הדבור: השיח הלימודי (ע"ע) המוכר כ-classroom language, והשיח התרפויטי (ע"ע). במרוצת הזמן נוספו לאלה גם השיח המשפחתי סביב שולחן האוכל (dinner table conversation) (Blum-Kulka, 1997b, ע"ע שיח משפחתי ושיח פוליטי, וכן ע"ע דו-שיח ורב-שיח). 

המטרה המשותפת לכל המחקרים הללו הייתה לגלות את חוקיות האינטראקציה המילולית והלא-מילולית, כגון מאפיינים לשוניים ופרה-לשוניים (ע"ע) של פתיחות ושל סיומים, חילופי צעדים ורמזים להמשכיות, חזרות והיסוסים, משפטים ללא סיום, אינדיקציות לקוהרנטיות של השיחה ועוד. 

מאוחר יותר,  בשנות התשעים,  תרם השיח הפוליטי על כל צורותיו, בעל פה ובכתב, בדפוס או במדיה האלקטרונית, תרומה משמעותית לצמיחתו של ענף חדש בחקר השיח: חקר השיח הביקורתי (ע"ע: חקר השיח).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות נוספים: בלום-קולקה, תשמ"ב, תש"ס; וייצמן, תש"ס; שראל, תשס"ו; 

Brumark, 2006; Fetzer & Weizman  2006; Labov & Fanshel 1977; Sinclair & Coulthard, 1975        

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית 

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

054-4441746
assif.pub@gmail.com