עריכה לשונית היא עבודתו
של עורך מקצועי שהוכשר ואומן לטפל בטקסטים כדי לשפרם מהיבטים שונים, על פי אופי
המטלה והמנדט שניתן לו בידי הלקוח (Bisaillon, 2007b): מחבר הטקסט, עורך ראשי (ראו עריכה), המו"ל ועוד. העריכה
הלשונית מתחילה לאחר שמסתיים שלב העריכה העצמית, שהיא השלב האחרון של תהליך
הכתיבה המתבצע בידי המחבר (Bisaillon, 2007b).
תהליך העריכה הלשונית כולל שני שלבים עיקריים: (1) הבנת משמעות התכנים שבטקסט והערכתם; ו-(2) שינוי
הטקסט (Bisaillon, 2007b).
שינוי הטקסט נעשה תוך התכוונות לשיפורו בכיוונים רבים ולעיתים סותרים, מתוך כוונה
לספק את צורכיהם של חמישה "מוטבים": הטקסט, הכותב, הקורא, העורך והלשון.
סך הכול עומדות 18 מטרות לנגד עיני עורכים בעת העריכה. שתי המטרות העיקריות הן
השגת תקינות ובהירות של הטקסט, ומטרות בולטות נוספות הן שימור הסגנון המקורי (שמירה על הקול
האישי של
הכותב), זרימת התכנים, מבנה מסודר, עקיבות ואחידות, טקסט ממוקד, העדר שגיאות הקלדה
ועוד (שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט).
שינוי הטקסט מתקיים
בשלוש רמות השלובות יחד: רמת המילה; רמת המילה-הצירוף-המשפט; רמת הטקסט. שיקולי
העורך לבחירה ברמת המילה הם דיוק במילה, הלימות ומתן קדימות לעברית ביחס ללועזית;
ברמת המילה-הצירוף-המשפט הם קיצור ופישוט, בהירות, תקינות, דיוק וטעם העורך; וברמת
הטקסט הם ארגון, זרימת מידע, כמות המידע, מתאם בין חלקי הטקסט ועקיבות; (הורביץ בת
משה, תשס"ג). בכל רמה מתקיימים שיקולי תקן, שיקולי היגיון ושיקולי סגנון
(רייך, תשס"ח–תשס"ט).
מונחים קשורים הם "עריכת עומק", "עריכה יסודית",
"שכתוב", "עריכת ליטוש" ו"התקנה", שמוגדרים על ידי איגודים מקצועיים, ובדרך כלל ההבחנה ביניהם נועדה
להצביע על כמות העבודה השונה או על עומק ההתערבות בטקסט המקור, ואינה מבחינה בין
סוגי העריכה מבחינה לשונית (רייך, תשס"ח).
אין הסכמה בין
עורכי לשון לגבי המונח ההולם את עיסוקם. המונחים "עריכת לשון" או
"עריכה לשונית" נתפסים כמצמצמים את הטיפול בטקסט להיבטים של נורמטיביות
ושגיאות הקלדה בלבד. לפיכך יש עורכים המגדירים את תפקידם כ"עריכת לשון
ותוכן" או "עריכת לשון וטקסט", מונחים שיש בהם כדי להעיד על טווח
רחב יותר של כיווני שינוי. גם לגבי המונחים "עריכת לשון" מול
"עריכה לשונית" אין הסכמה, וגם לא לגבי "עורך לשון" מול
"עורך לשוני", אך ניכרת נטייה ל"עורך לשון" כצירוף סמיכות,
בהתאם למקורות הקדומים שנחשבים לשון תקינה, כלומר לפי תקינות ולא לפי קבילות.
כיום התרחבו
תפקידיהם של עורכי הלשון והם כוללים גם כתיבת תוכן, עיצוב הטקסט, השתתפות בסיעור מוחות,
שיווק, ניהול פרויקטים ופרסום תכנים באתרים וברשתות חברתיות. בהתאם לכך הם נדרשים
לכישורים נוספים כמו כישורי כתיבה, יכולות טכנולוגיות גבוהות, כישורי משא ומתן
וחשיבה אסטרטגית רחבה (Sadler, 2009).
העריכה הלשונית
נסקרה ונחקרה מעט מאוד (רייך, תשס"ח–תשס"ט; שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט;
Bisaillon, 2007b).
תוארו עבודת העורך ושיקולי הדעת שלו (למשל הורביץ בת משה, תשס"ג; רייך, תשס"ח–תשס"ט;
שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט). כמו כן יש מחקרים שבהם הועלו שאלות
אתיות הנוגעות לעריכת עבודות סטודנטים לשם השגת תואר אקדמי (Harwood,
Austin, & Macaulay, 2010; Kruger & Bevan-Dye, 2010),
כלומר, הועלתה שאלת האתיקה במחקר ובכתיבה בכללה.
