השיח הטיעוני (הארגומנטטיבי) הוא אחד מסוגי השיח. הגדרה נפוצה של השיח הטיעוני היא העלאת טיעונים על ידי המוען, שתכליתם לגרום לנמען לקבל את עמדתו (לנדאו, 1993). השיח הטיעוני (נקרא גם השיח השכנועי) הוא מיסודות הרטוריקה (ע"ע), והוא ממלא תפקיד ראשון במעלה בחיי החברה.
לשיח הטיעוני תת-סוגים רבים ובמשלבים שונים: למן המאמר האקדמי (ע"ע השיח האקדמי) דרך מאמרי עמדה בעיתון ועד מודעות מסחריות וסיסמאות פרסומת. משום מגוון זה של תת־סוגים נעשו ניסיונות להבחין בין שיח השכנוע (conviction) לבין שיח השידול (persuasion) כשני תת־סוגיו של השיח הטיעוני. זאת על סמך הטענה ששיח השכנוע מסתמך על אמצעים שבהיגיון, ואילו שיח השידול מנסה להשפיע בעיקר על הרגש (לנדאו, 1988). לדעת אחרים, הבחנה כזאת אינה די חד־משמעית (Carter, 2003).
בספרות אפשר למצוא הגדרות רבות, אך עדיין אין בנמצא תאוריה מקיפה וממצה המבוססת על טרמינולוגיה מוסכמת ועקיבה. הסיבה לכך היא שלדגם רטורי זה קיימות חלופות מרובות תלויות־תרבות. לדוגמה נקיטת עמדה חד־משמעית, שהיא חובה בתרבות האמריקנית, נחשבת לחוסר נימוס בתרבות היפנית, המעדיפה עמימות (Hatch, 1992). עם זאת, התקדמותו של חקר השיח בתחום השיח הטיעוני יצרה שני מודלים חשובים שבשילובם נוצר בסיס איתן לחקר הארגומנטציה:
1. הגישה של הלוגיקן טולמין (1964, ר' וייצמן, תשמ"א), הממיינת את שלבי הארגומנטציה לפי תפקודם הרטורי, כגון טיעון, ביסוס, הסתייגות ועוד.
2. הגישה הרואה בלשון על תחומיה השונים מבנה היררכי. על גישה זו ביסס ואן־דייק (van Dijk, 1980) את תורתו בחקר השיח בדבר מבנה המקרו של הטקסט. בהתאם לגישה זו, הטענה המרכזית בטקסט הטיעוני והמסקנה הן הציר המרכזי והעליון בסולם ההיררכי, ואילו יתר שלבי הארגומנטציה (כגון הביסוס לצורותיו, טענות הנגד, ההסתייגויות ועוד) הם משניים ואף משניים למשניים.
ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה אנגלית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה