מוטו | Motto

המוטו (מאיטלקית, muttum utterance) הוא יחידת שיח מזערית (ע"ע), "מיני טקסט", הממוקמת לפני יצירה ספרותית ומשמשת לה אמירה מטרימה, מעין הכרזה. המוטו משתייך לקבוצת טקסטים מזעריים, שהם יחידות לשון קטנות המקיימות אוטונומיה סמנטית גם ללא רצף לשוני וללא הקשר מילולי. בין יחידות לשון אלו נמצא את כותרת העיתון, כותרת ספרותית, סיסמת הפרסומת המסחרית והפוליטית, הסטיקר, הפתגם והמכתם (ע"ע). בספרות המחקרית, במילונים ובלקסיקונים לא הוגדר המוטו מבחינה לשונית באופן מובהק, ולמעשה הוסבר באמצעות מילים נרדפות כמו מובאה, משפט קצר, אִמרה, מילה, סיסמה, היגד מנחה, פתגם, אפיגרף והבאה קצרה (אבינאון, 2000, עמ' 282; אבן-שושן, תשס"ג, כרך ג'; אוכמני, 1989, עמ' 29; ריבלין, 1988, עמ' 31). 


בעוד חלק מן הטקסטים הזעירים שצוינו תלויים בהקשר ובתרבות מקומית או רחבה, הרי שהמוטו דומה יותר לכותרת, מכיוון ששניהם באים בצירוף הדוק לטקסט, בעיקר זה הספרותי, ולעיתים אף רומזים לטקסטים קנוניים אחרים. לפיכך ניתן להגדיר את המוטו כיחידת טקסט מזערית, שיש לה מסר כשלעצמה, והיא מתפקדת גם ככותרת משנה וגם כאֶרמֵז (אלוזיה, ע"ע), ובכך משדרת לקורא נתונים בין-טקסטואליים. זהו סוג של אזכור אקזופורי (ע"ע אזכור), אשר מניח שלקורא יש ידע חוץ-טקסטואלי שיאפשר לו להבין את הכתוב (על פי פרוכטמן, 1990, עמ' 91). לעיתים יכול המוטו לתפקד כרמז מַטְרים למה שייכתב ביצירה, או לשמש אנטיתזה למסופר ובכך יתפקד כאמצעי אירוני ביצירה הספרותית. אפשרויות אלו מחייבות את הקורא להתייחס למוטו ולבחון אותו על מורכבויותיו בעת שהוא קורא את היצירה, ולהתייחס אליו בפרשנותו. 

לקריאה נוספת:
בן-פורת ז' (1985). בין טכסטואליות. הספרות, 2 (34), 170–178.

ניר, ר' (תשס"ב). הטקסט הזעיר. איגרת מידע, מ"ט, 6–17.




מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן





מילונים מיוחדים, מילונים למטרות מיוחדות | Special dictionaries, Dictionaries for special purposes

מילונים מיוחדים או מילונים למטרות מיוחדות הם מילונים שאוצר המילים שלהם מתקשר למילונים דו-לשוניים, למילוני משמעויות וכדומה ((Bergenholtz, 1995,לקבוצות מקצועיות או חברתיות מיוחדות: סופרים (למשל, מילון חידושי שלונסקי, מאת כנעני, תשמ"ט), רופאים, טכנאים, עולים חדשים, ילדים עם לקויות או לנושאים מיוחדים (למשל מאכלים לאומיים, שפת סתרים, לשון ילדים, קלישאות, לשון הפוליטיקה, מונחי ספורט). מילונים מיוחדים נפוצים: מילונים דו-לשוניים, מילוני מקצועות, מילוני סלנג, מילוני ניבים, קלישאות וציטוטים, מילוני שמות פרטיים או שמות משפחה. 


דוגמאות  למילונים מיוחדים: 
אורנן, ע' (תשנ"ו). מילון המילים האובדות. ירושלים: מאגנס.
כהן, א' (2009). מילון השקרים והתירוצים. חיפה: אמציה.
מ' פרוכטמן (2002), מדברים בקלישאות. קריית גת: קוראים. 
כנעני, י' (תשמ"ט). מילון חידושי שלונסקי. תל אביב: ספריית פועלים.
ד' קרמן (1996). שם חם: אוסף שמות לבנות ולבנים. תל אביב: שבא.  
Boweler, P. (2002 [1979]), The Superior Person's Book of Words. Boston, MA: D. R. Godine. 
Knowles, E., & Eliot, J. (1991). The Oxford Dictionary of New Words. Oxford University Press.



מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן












עיבוד | abridged/adapted text


עיבוד הוא העברה מסוג אחד של טקסט לסוג אחר.  זהו מונח מקובל לסוג שיח הדומה לתרגום (translation), שגם בו יש בו העברה מסוג אחד של טקסט לסוג אחר, אך בניגוד לתרגום שבו יש העברה משפה לשפה, העיבוד מתייחס גם לפעולה הנעשית באותה שפה. יש הכוללים את העיבוד בתחום התעביר (ע"ע תעביר), בדומה לתרגום (ויסבורד, 2007, בעקבות Even-Zohar, 1990 וכתבים נוספים שלו; שביט, 1996). 

העיבוד הוא אחד מסוגי השינוי של מידע טקסטואלי אשר נועדו להתאימו לצורכי מידע אחרים מאלו שלשמם נוצר, ועיקרו השמטה, הוספה, המרה או העברת מקומם של פרטי מידע ברצף הטקסט. וזה להבדיל מסוגי שינוי נפוצים אחרים הנעשים במידע טקסטואלי דוגמת קטלוג, סיכום ותרגום, אשר כללי הפעולה בהם מוכתבים מראש או לפחות נחקרו בדיעבד (ילוב, 2010; פרלמן, 2003). 

בעיבוד משתמר המסר המקורי, וטקסט המקור משתנה באורח מגמתי, בדרך כלל בהתאם לקהל היעד, למשל לילדים, למהגרים וכדומה תוך כדי התאמת הטקסט לדרגת הקושי של קהל יעד זה. עיבוד יכול להיעשות בסוגות שיח שונות. פעמים רבות מקצר המעבד את טקסט המקור. דוגמאות לעיבוד שנעשה בו קיצור הם שייקספיר לילדים כאשר המקור באנגלית, או אגדות חז"ל לילדים כאשר המקור בעברית. העיבוד נעשה על ידי אדם שאיננו מחבר הטקסט המקורי כמו בדוגמאות שלעיל, ולעיתים מבצע מחבר הטקסט המקורי עצמו את העיבוד. כך למשל עיבד דוד שחר את סיפוריו לעולים חדשים (הוצאת גשר).  

יש המכנים "עיבוד" או "עיבוד ספרותי" (literary adaptation) גם סיפורים שנכתבו בעקבות יצירות ספרותיות (שנברג, 2016), בעיקר עממיות, כמו סיפורי סינדרלה למיניהם, למשל "סנדל הזכוכית" של אלינור פרז'ן (Farjeon, 1953) הבריטית (ראו תרגומה של דליה רביקוביץ, 1959). ברקע של עיבודים אלה נמצאת המעשייה העממית, שגם היא איננה אחידה  בניסוחיה מהיותה בעלת נוסחים רבים. גם סרט או מחזה שנכתבו על יסוד יצירה ספרותית מכונים בספרות המחקרית "עיבוד". יש לציין, שכל האחרונים שהוזכרו הם בבחינת יצירות חדשות, ואין בהם מגמה לשַמֵר את המסר של המקור ולשנות אותו באופן מתודי בלבד, בהתאמה לקהל היעד.


מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן






יומן כסוגה ספרותית | Diary as a special genre


היומן הוא בעיקרו אמצעי לארגון פרטים על פי זמנים, אך גם לרישום חוויות אישיות לאורך זמן ובתיארוך,  בדרך כלל לא לפרסום. אולם יש שיומנים כאלה מתפרסמים על ידי היורשים של הכותב או דרך מכון לשימור כתביו של יוצר או אישיות אחרת, למשל יומנה של אנה פרנק או יומנה של לאה גולדברג. בדומה למכתבים הנחשבים סוגה ספרותית לעצמה (ע"ע מכתב כסוגה ספרותית), גם היומן הוא סוגה ספרותית לעצמה (ע"ע סוגה, ז'אנר). סוגת היומן משמשת גם כלי ביטוי בספרות ילדים, ויש לילדים עניין רב בספרות זו,  למשל הספרים "דפי תמר" או "יומנו של חנון". יומן אינטרנטי מכונה בלוג (ע"ע בלוג). 



מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן




מקורות


גולדברג, תשס"ו; עומר,  2005; פרנק ,1977; רוטנברג-רוזלר, שינמן וברמן, 2011.





עריכה לשונית, עריכת לשון | Language editing, Professional editing



עריכה לשונית היא עבודתו של עורך מקצועי שהוכשר ואומן לטפל בטקסטים כדי לשפרם מהיבטים שונים, על פי אופי המטלה והמנדט שניתן לו בידי הלקוח (Bisaillon, 2007b): מחבר הטקסט, עורך ראשי (ראו עריכה), המו"ל ועוד. העריכה הלשונית מתחילה לאחר שמסתיים שלב העריכה העצמית, שהיא השלב האחרון של תהליך הכתיבה המתבצע בידי המחבר (Bisaillon, 2007b).


תהליך  העריכה  הלשונית  כולל  שני  שלבים  עיקריים:  (1) הבנת  משמעות  התכנים  שבטקסט  והערכתם;  ו-(2) שינוי הטקסט (Bisaillon, 2007b). שינוי הטקסט נעשה תוך התכוונות לשיפורו בכיוונים רבים ולעיתים סותרים, מתוך כוונה לספק את צורכיהם של חמישה "מוטבים": הטקסט, הכותב, הקורא, העורך והלשון. סך הכול עומדות 18 מטרות לנגד עיני עורכים בעת העריכה. שתי המטרות העיקריות הן השגת תקינות ובהירות של הטקסט, ומטרות בולטות  נוספות הן שימור הסגנון המקורי (שמירה על הקול האישי  של הכותב), זרימת התכנים, מבנה מסודר, עקיבות ואחידות, טקסט ממוקד, העדר שגיאות הקלדה ועוד (שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט).


שינוי הטקסט מתקיים בשלוש רמות השלובות יחד: רמת המילה; רמת המילה-הצירוף-המשפט; רמת הטקסט. שיקולי העורך לבחירה ברמת המילה הם דיוק במילה, הלימות ומתן קדימות לעברית ביחס ללועזית; ברמת המילה-הצירוף-המשפט הם קיצור ופישוט, בהירות, תקינות, דיוק וטעם העורך; וברמת הטקסט הם ארגון, זרימת מידע, כמות המידע, מתאם בין חלקי הטקסט ועקיבות; (הורביץ בת משה, תשס"ג). בכל רמה מתקיימים שיקולי תקן, שיקולי היגיון ושיקולי סגנון (רייך, תשס"ח–תשס"ט).


מונחים קשורים הם "עריכת עומק", "עריכה יסודית", "שכתוב", "עריכת ליטוש" ו"התקנה", שמוגדרים על ידי איגודים מקצועיים, ובדרך כלל ההבחנה ביניהם נועדה להצביע על כמות העבודה השונה או על עומק ההתערבות בטקסט המקור, ואינה מבחינה בין סוגי העריכה מבחינה לשונית (רייך, תשס"ח).


אין הסכמה בין עורכי לשון לגבי המונח ההולם את עיסוקם. המונחים "עריכת לשון" או "עריכה לשונית" נתפסים כמצמצמים את הטיפול בטקסט להיבטים של נורמטיביות ושגיאות הקלדה בלבד. לפיכך יש עורכים המגדירים את תפקידם כ"עריכת לשון ותוכן" או "עריכת לשון וטקסט", מונחים שיש בהם כדי להעיד על טווח רחב יותר של כיווני שינוי. גם לגבי המונחים "עריכת לשון" מול "עריכה לשונית" אין הסכמה, וגם לא לגבי "עורך לשון" מול "עורך לשוני", אך ניכרת נטייה ל"עורך לשון" כצירוף סמיכות, בהתאם למקורות הקדומים שנחשבים לשון תקינה, כלומר לפי תקינות ולא לפי קבילות.


כיום התרחבו תפקידיהם של עורכי הלשון והם כוללים גם כתיבת תוכן, עיצוב הטקסט, השתתפות בסיעור מוחות, שיווק, ניהול פרויקטים ופרסום תכנים באתרים וברשתות חברתיות. בהתאם לכך הם נדרשים לכישורים נוספים כמו כישורי כתיבה, יכולות טכנולוגיות גבוהות, כישורי משא ומתן וחשיבה אסטרטגית רחבה (Sadler, 2009).


העריכה הלשונית נסקרה ונחקרה מעט מאוד (רייך, תשס"ח–תשס"ט; שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט; Bisaillon, 2007b). תוארו עבודת העורך ושיקולי הדעת שלו (למשל הורביץ בת משה, תשס"ג; רייך, תשס"ח–תשס"ט; שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט). כמו כן יש מחקרים שבהם הועלו שאלות אתיות הנוגעות לעריכת עבודות סטודנטים לשם השגת תואר אקדמי (Harwood, Austin, & Macaulay, 2010; Kruger & Bevan-Dye, 2010), כלומר, הועלתה שאלת האתיקה במחקר ובכתיבה בכללה.   





כותבת הערך: ד"ר אסיה שרון




עריכה | Editing

לעריכת טקסטים שתי משמעויות עיקריות: (1) הפקה כוללת של טקסטים ו-(2) שינוי טקסט נתון.

עריכה במובנה הראשון היא הפקת פרסומים, בעיקר ספרים ומאמרים, וסיוע בהוצאתם לאור, והיא כוללת עבודה עם כותבים: מחברי ספרים בערוצי הוצאה לאור, כותבי מאמרים בכתב עת או כותבי פרקים באסופת מאמרים. עריכה מסוג זה כרוכה בפעולות אלה: (1) ייזום; עידוד הכתיבה תוך הדרכה וליווי הכותבים; הערכה ראשונית של כתבי היד וסלקציה (שרון וצבר-בן יהושע, 2009); (2). עבודה עם בעלי תפקידים שונים כגון מנהלים בארגון, מעריכים מומחים בתחומי התוכן, עורכי לשון ומעצבים גרפיים.


עריכה במובן של הפקה כוללת מכונה לרוב עריכה או עריכה ראשית, ומבצעה מכונה בהתאם עורך או עורך ראשי. דוגמאות לעורכים כאלה הן עורך בהוצאה לאור האחראי להפקת הספרים בה או להפקת ספרים בערוץ כלשהו כגון שירה או עיון; עורך כתב עת האחראי לקביעת נושא לגיליון, לפרסומי קול קורא לשם הזמנת מאמרים, להחלטה אם המאמרים המתקבלים מתאימים לכתב העת וראויים לפרסום בו, למשלוח המאמרים למומחים, להוצאת הגיליונות לאור במועד ולהיבטים נוספים של טיפול בהפקה; או עורך של אסופה, שעבודתו בדרך כלל חד-פעמית ונועדה להפיק ספר שפרקיו השונים ייכתבו בידי מחברים שונים, ויאירו זוויות רבות ומגוונות של הנושא.


עריכה במובנה השני, שינוי טקסט נתון, כוללת שתי הגדרות  – רחבה וצרה. לפי ההגדרה הרחבה והנפוצה יותר, עריכה היא כל עבודה שאדם עושה כדי לשנות טקסט כתוב, משכתובו והתאמתו למטרה מוגדרת ועד לתיקוני שגיאות דקדוק והקלדה. לפי ההגדרה הצרה, עריכה היא סוג של הגהה או שינוי בטקסט הנוגע לענייני לשון בלבד: דקדוק, פיסוק, אוצר מילים ושגיאות הקלדה (Murie, 1997).


עריכה במובן של שינוי טקסט נתון, על שתי הגדרותיה, נחלקת לשני סוגים לפי מבצע העבודה: עריכה עצמית ועריכה לשונית. עריכה לשונית מתבצעת בידי מומחה בתחום העריכה, שאיננו הכותב. העריכה המקצועית מובחנת מהעריכה העצמית בכך שהיא מביאה לעבודת העריכה עין טרייה ונקודת מבט חדשה על הטקסט (Bisaillon, 2007b; Sadler, 2009).




מחברת הערך:  ד"ר אסיה שרון




















חקר השיח | Discourse analysis


חקר השיח המכונה גם ניתוח השיח הוא ענף חדש יחסית של הבלשנות. את המונח טבע זליג האריס (Harris, 1952), שהציע לפרוץ את הגבולות המסורתיים של הדקדוק, ולחקור את תופעות הלשון גם ביחידות הגדולות מהמשפט.

שיפרין (Schiffrin, 1994) טוען כי חקר השיח הוא בין ענפי הבלשנות המקיפים ביותר, ועם זאת הגדרתו היא הרופפת ביותר. בעייתיותו נובעת מאופיו האינטר-דיסציפלינרי: מקורות הצמיחה שלו הם הבלשנות ותורת התקשורת מצד אחד; האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה מצד שני; והספרות והרטוריקה מצד שלישי. מכאן ששיטות המחקר בתחום זה הן גם כמותיות וגם איכותניות. אף שחקר השיח הוא תחום חדש יחסית, בסוגי שיח מסוימים המתודה המחקרית הנהוגה מסתמכת על מסורת מחקרית עתיקת-יומין, כמו תורת הספרות והרטוריקה.

מאחר שחקר השיח הוא רב-ממדי, ונועד להתמקד בכל היחידות הלשוניות, מהקטנה (ההגה), ועד הגדולה (הטקסט השלם), לכן שיטות המחקר של תחום משתנות לפי מוקדי המחקר: בחירה של יחידה לשונית מוגדרת אחת ושל מתודה מחקרית מסוימת תספק תשובה אחת לשאלה: "מהו השיח?"; ובחירה בהיבט אחר של הבדיקה תספק תשובה אחרת. באופן זה, כל שיטת מחקר מוסיפה שכבה אחרת לתמונה הכללית של חקר השיח (Hatch, 1992).

המתודה של חקר השיח מבוססת בין היתר גם על מהלכי תקשורת, המתנהלים בשלושה צירים מקבילים:
1.  ההתקדמות הליניארית בציר הפסוקיות והמשפטים, היוצרת יחסים בין זוגות של קודמנים ואוחרנים (antecedent-postcedent) (ע"ע קישוריות).
2.  ההתקדמות ההיררכית בציר הפיסקאות, המתרחשת על גבי המצע של ההתקדמות הליניארית של המשפטים (ע"ע דגמים רטוריים).
3.   ההתקדמות האינטראקטיבית בציר היחסים בין מוען לבין נמען כתוצאה מהתקשורת המתנהלת במהלך השיח (ע"ע תיהלוך).

בראשית התפתחותו של חקר השיח כמתודה מדעית הייתה מקובלת הגדרה כמותית, שראתה את השיח כיחידה לשונית על-משפטית גרידא (רבין, 1982). כיום מוסכם, שיחידת שיח היא יחידה תקשורתית המתממשת באמצעים לשוניים ומבניים לשם השגת מטרה מסוימת (Ellis, 1992). לפי הגדרה זו, אין חשיבות לגודלה של היחידה הלשונית. לעיתים אף מילה בודדת, למשל קריאת אזעקה כמו "הצילו!", תיחשב ליחידת שיח. כמו כן אין חשיבות לסוג הטקסט (ז'אנר, סוגה), שכן יחידת שיח יכולה להתממש בכרזה, במכתב, בנאום או בדרשה, במאמר עמדה בעיתון או במודעת פרסומת, בשיחת חולין, בהרצאה אקדמית בעימותים פוליטיים וכן הלאה.

מאז הצעתו של זליג האריס הורחבו מוקדי העניין של חקר השיח על פני תחומים רבים, אך התפיסה העיקרית והראשונית של השיח לא השתנתה, והיא ניתנת לתמצות בכמה סעיפים:
1. רבות מתופעות הלשון בדקדוק ובשאר יחידות קטנות של הלשון אינן ניתנות להסבר, אלא מתוך ההקשר הרחב יותר, העל-משפטי.
2. השיח עוסק בטקסטים מכל הסוגים והז'אנרים, אם בעל פה ואם בכתב, ולא בטקסטים אמנותיים וקנוניים בלבד.
3. חקר השיח מתמקד בהתנהגות הלשונית בפועל, ומנסה להשיב על השאלה, אילו מבנים לשוניים ותופעות לשוניות ניתן לגלות בנסיבות טבעיות של ההתנהגות הלשונית. 
4. חקר השיח מכוון לא למבנים ולצורות בלבד של השיח, אלא גם להיבטים הפרגמטיים של התקשורת, ומסביר כיצד מקבל הטקסט את משמעותו גם בהשפעת האירועים ובנסיבות של הזמן והמקום (ע"ע: פעולות דיבור). 

ריבוי מקורותיו של חקר השיח, התפרסותו על פני תחומים רבים ועל סוגי טקסטים שונים, ומגוון שיטות המחקר שהוא נוקט בהן, כל אלה גרמו להסתעפותו לענפים רבים ושונים. בשנות השבעים של המאה ה-20 החלה התפצלות של חקר השיח לשלושה ענפי משנה: בלשנות הטקסט (ע"ע), תיהלוך הטקסט (ע"ע) וניתוח השיחה (ע"ע). בהמשכו של תהליך זה האיצו את מגמת הפיצול השינויים הטכנולוגיים המהירים (המולטימדיה, האינטרנט ועוד) של שנות ה-90, ותרמו לצמיחתו של ענף נוסף: חקר השיח הביקורתי (ע"ע).


מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות נוספים: בלום-קולקה, תש"ס; שראל, תשנ"א, תשס"ו

Hinds, 1979; Rogers,  2005 van Dijk, 1997; Biber et al., 1998;