הבדיחה היא טקסט סיפורי קצר שיסודו בסיפור העממי (כהן, 2004) ומטרתו לבדח ולגרום צחוק (Caiaro, 1992), לכן היא קשורה להומור (ע"ע הומור), לאירוניה (ע"ע אירוניה) ולנונסנס (ע"ע נונסנס). הבדיחה היא סוגה עתיקה מאוד. הבדיחה נקראת גם הלצה או ויץ (יידיש). ההגדרות הראשונות של הבדיחה מופיעות בספרו של ברגסון "הצחוק" מ-1899 (ברגסון, תשכ"ב) ובספרו של פרויד "הבדיחה ויחסה אל הלא נודע" (1905), שגישתו פסיכולוגית. פרויד רואה בבדיחה ובצחוק מרכיב חשוב בחיי הגוף והנפש של האדם.
הבדיחה המקובלת בציבור המודרני היא טקסט אוטונומי קצר, החוזר שוב ושוב במשך השנים עם שמות חדשים וגיבורים חדשים, מותאמים לזמנם. החלק המצחיק בבדיחה הוא ברובו בעל יסוד ורבלי (לשוני-מילולי) הבנוי על משחקי מילים ועל יסוד קְצָרים בשֶדֶר, אי הלימה (גריפל וגונן, 1991; לנדאו, 1986) ודו-משמעות טקסטואלית, ויש בו פואנטה לא צפויה, כלומר הפתעה (ברוך ופרוכטמן 1982; סובר, 2009). יש בבדיחה תמיד הצד ה"נפגע", שהוא זה שגורם לצחוק, והוא בדרך כלל החלש, הזר, הלא מוכר. בבדיחות העמים ובבדיחות של מגזרים שונים, יש שהנפגע הוא החזק והשתלטן דווקא, והוא הגורם לצחוק.
לבדיחה מבנים אחדים: סיפור מעשה, פתיחה בשאלה, העלאת דבר-מה תמים כביכול המתהפך ומשנה את המשמעות הצפויה, ויש בו עוקץ ועל כן הוא מצחיק. נבון (תשמ"ג) מסרטט מבנה של גוף ועוקץ; הולָכת הצפוי על רקע דו-משמעות; התרת העוקץ; ושבירת הצפוי.
הבדיחה קשורה לחידה, ובחלק מהבדיחות יש גם חידות ומסתורין. יש המשלבים בדיחות בדבריהם הרציניים, אפילו המדעיים, כדי למשוך את תשומת הלב של שומעיהם. לעיתים הבדיחה היא חלק מטקסט אחר ומשולבת בו, או שהיא מרכיבה שרשרת של טקסטים קשורים, וקרובה בכך למערכון, בייחוד אם הוא מתבסס על רצף בדיחות. במקרה כזה העיסוק ביצירת הבדיחה הופך למקצוע, ומחבריה מנסים תמיד לחדש וליצור משחקי לשון וסיטואציות חדשים. לעומת זאת על הבדיחה המסורתית אוהבים לחזור. הבדיחה מסופרת שוב ושוב, ויש המתאמנים בזכירת בדיחות ובהבאתן לפני שומעיהם (כץ ורביץ, 2006).
בבדיחות הקשורות בעמים (יהודיות, אנגליות), בעלות האופי העממי, היהודים חכמים ופיקחים, תמימים אך גם ערמומיים (דרויאנוב, 1963), האנגלים מוזרים (בדיחות המקושרות לאנגלים, כשאין יודעים מה מצחיק בהן, מכונות "בדיחות קרש").
הבדיחות נבנות על פי קהל היעד או על פי דעות פוליטיות ופילוסופיות: יש בדיחות למבוגרים, בעיקר על יסוד מיני, המכונות בציבור "בדיחות גסות", וכן בדיחות אתניות, שהמוצא המגזרי מכתיב אותן – פולני , מרוקאי ופרסי הולכים... או בדיחות על רקע דתי: יהודי מוסלמי ונוצרי נוסעים במטוס... אלו מבוססות בייחוד על נפגע שהוא האחר, הזר, והוא מושא הצחוק.
יש בדיחות מקבריות, המכונות גם "הומור שחור" ונוגעות בכל נושא, אפילו בשואה. יש בדיחות לילדים שהן מעודנות יותר וקשורות בהווי המשפחה ובית הספר, במידת הידע ובטעויות על יסוד חוסר ידע של תלמידים או של מורים או במידת המקובלות בחברה. כמו כן יש אוסָפים של בדיחות עממיות הממוינות לפי דמויות של ילדים או צעירים תמימים, המצחיקים במעשיהם המשונים, אך גם בתשובותיהם השנונות, רובן נוצרו בשל עוני או סבל מהסביבה, כמו ג'וחה המוסלמי והיהודי מן השפות היהודיות, הרשל'ה מאוסטרופולי, גיבורי האוסף של חכמי חלם (דרויאנוב, 1969; כהן, 1984; בר אל, 2012), וכן חושם (שהמציא לוין קיפניס כתחליף עברי מקורי לג'וחא ושכמותו, על יסוד חושם המקראי), וכן קיימים סיפורים דומים עם שלומיאל, למך ועוד, בתור תחליפי הגיבורים העממיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה