תעביר | Transfer

תעביר (transfer) הוא מונח מתחום תורת התרגום. תעביר הוא פעילות מערכתית שאפשר לזהות בה חוקיות מסוימת, היא מקיימת קשר עם פעילויות אחרות במערכת, ואפשר לראות אותה כחלק מפעילות נרחבת ביותר של העברת מידע ממערכת למערכת (שביט, 1996). התעביר כולל כל העברה של תרגום או של עיבוד, ובכללה גם שינויים, קיצורים ואילוצי השפות השונות, וכן את ההעברות מתחום לתחום, למשל מן הספרות לקולנוע. זאת משום שכל הפעולות הללו כרוכות בהעברה של טקסטים ממערכת למערכת, על פי חוקיות העולה מן המערכות האלו ומאילוציהן. בתוך המערכות הללו יש מקום גם לספרות פופולרית, ספרות ילדים ופזמונים, וכולן משפיעות ומזינות זו את זו. המונח תעביר נקבע בעקבות יאקובסון (Jacobson, 1960) ואבן-זהר (1974, 1977; Even-Zohar, 1990).

לקריאה נוספת
אבן-זהר, 1970; ויסבורד, 2007; יאקובסון, 1986.

מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

אירוניה | Irony

האירוניה הלשונית היא כלי לשוני טקסטואלי שמטרתו להעביר לנמען מסר שאינו מפורש, תוך כדי יצירת אפקט רטורי. מקורה של המילה ביוונית (eironeia), ופירושה בתפיסה הקלסית הוא להעמיד פנים או לעטות מעטה, ואפילו להתחפש: הדובר האירוני אומר דבר-מה, אך מתכוון להיפוך המשמעות של אמירתו, ועל הנמען לחשוף את כוונתו האמיתית של הדובר (Clark & Gerring, 1984). יש הגורסים שמה שהופך את המבע לאירוני הוא אמירות אחרות, מחשבות או דעות מנוגדות של אדם אחר (Sperber & Wilson, 1981), שמהדהדים ברקע המבע המפורש. המוען מסתייג ככל הנראה מהדברים המהדהדים, והסתייגותו זו מוצאת את ביטוייה באירוניה.  

בעת שקורא או שומע נתקל באירוניה, דהיינו בפער בין כוונת הדובר לבין משמעות המבע, עליו לפענח את כוונת הדובר. על פי גישה אחת הפענוח נעשה בשני שלבים: בשלב הראשון משמש ההקשר אות (cue), המעיד על אי-התאמה בין משמעות המבע לבין כוונת הדובר. זה השלב שבו מאתר הנמען בעיה, ונרמז שיש צורך לחפש אחר משמעות המבע או משמעות דובר עקיפה. בשלב השני משמש ההקשר רמז (clue) לשחזור משמעות המבע ולהשלמת הפיענוח (Dascal & Weizman, 1987).

על פי גישה אחרת, משמעות מילולית מעובדת לפני המשמעות הנגישה פחות ממנה (גיורא, 1998; Giora, 1995), לפיכך תהליך פיענוח האירוניה הוא תהליך מתמשך ורב-שלבי. תחילתו בהבנת המשמעות המילולית של המבע, עבוֹר בדחיית המשמעות הזו כיוון שאינה מתאימה להקשר, וסופו בחשיפת המשמעות האירונית שבבסיס כוונת הדובר. בתהליך זה יש למשמעות המילולית של המבע תפקיד חשוב בהבנת האירוניה בהיותה נקודת התייחסות: היא מסמנת את המרחק שבין המשמעות המילונית לבין כוונת הדובר. 

על פני הדברים נדמה שהאירוניה מפירה את אחד מכללי שיתוף הפעולה בשיחה (ע"ע חקר השיחה) – כלל האיכות: "נסה להביא לכך שתרומתך לשיחה תהיה אמיתית, ואל תאמר בשיחה דברים שאתה מאמין שהם שקריים" (Grice, 1975). אולם הדובר האירוני, שלכאורה אומר דבר שקר, אינו מצפה שהנמען יאמין לדבריו, אלא להפך, הוא מצפה מהנמען להכיר בכך שהשקר-לכאורה אינו שקר מובהק, ומצפה שיחשוף את העמדת הפנים ויעמוד על כוונתם האמִיתית של הדברים. בנסיבות אלה אין הפרה של כלל האיכות.

האירוניה רווחת בעיקר בכתיבה הומוריסטית-סטירית ובדברי ביקורת חברתית או אישית (בונה, 2011, ניר, 2003). שלא ככתיבה הומוריסטית, שיש בה שעשוע, מהות האירוניה היא הממד הביקורתי שבה (הירש, 2008). ככלי רטורי ביכולתה ליצור אקלים המתאים גם לשידול ולשכנוע (לבנת, 1995). האירוניה הלשונית מסייעת לפרשנות טקסטואלית, ולפעמים היא עצמה הפרשנות (Barbe, 1995). 

מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

מוטו | Motto

המוטו (מאיטלקית, muttum utterance) הוא יחידת שיח מזערית (ע"ע), "מיני טקסט", הממוקמת לפני יצירה ספרותית ומשמשת לה אמירה מטרימה, מעין הכרזה. המוטו משתייך לקבוצת טקסטים מזעריים, שהם יחידות לשון קטנות המקיימות אוטונומיה סמנטית גם ללא רצף לשוני וללא הקשר מילולי. בין יחידות לשון אלו נמצא את כותרת העיתון, כותרת ספרותית, סיסמת הפרסומת המסחרית והפוליטית, הסטיקר, הפתגם והמכתם (ע"ע). בספרות המחקרית, במילונים ובלקסיקונים לא הוגדר המוטו מבחינה לשונית באופן מובהק, ולמעשה הוסבר באמצעות מילים נרדפות כמו מובאה, משפט קצר, אִמרה, מילה, סיסמה, היגד מנחה, פתגם, אפיגרף והבאה קצרה (אבינאון, 2000, עמ' 282; אבן-שושן, תשס"ג, כרך ג'; אוכמני, 1989, עמ' 29; ריבלין, 1988, עמ' 31). 

בעוד חלק מן הטקסטים הזעירים שצוינו תלויים בהקשר ובתרבות מקומית או רחבה, הרי שהמוטו דומה יותר לכותרת, מכיוון ששניהם באים בצירוף הדוק לטקסט, בעיקר זה הספרותי, ולעיתים אף רומזים לטקסטים קנוניים אחרים. לפיכך ניתן להגדיר את המוטו כיחידת טקסט מזערית, שיש לה מסר כשלעצמה, והיא מתפקדת גם ככותרת משנה וגם כאֶרמֵז (אלוזיה, ע"ע), ובכך משדרת לקורא נתונים בין-טקסטואליים. זהו סוג של אזכור אקזופורי (ע"ע אזכור), אשר מניח שלקורא יש ידע חוץ-טקסטואלי שיאפשר לו להבין את הכתוב (על פי פרוכטמן, 1990, עמ' 91). לעיתים יכול המוטו לתפקד כרמז מַטְרים למה שייכתב ביצירה, או לשמש אנטיתזה למסופר ובכך יתפקד כאמצעי אירוני ביצירה הספרותית. אפשרויות אלו מחייבות את הקורא להתייחס למוטו ולבחון אותו על מורכבויותיו בעת שהוא קורא את היצירה, ולהתייחס אליו בפרשנותו. 

לקריאה נוספת:
בן-פורת ז' (1985). בין טכסטואליות. הספרות, 2 (34), 170–178.

ניר, ר' (תשס"ב). הטקסט הזעיר. איגרת מידע, מ"ט, 6–17.

מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

מילונים מיוחדים, מילונים למטרות מיוחדות | Special dictionaries, Dictionaries for special purposes

מילונים מיוחדים או מילונים למטרות מיוחדות הם מילונים שאוצר המילים שלהם מתקשר למילונים דו-לשוניים, למילוני משמעויות וכדומה ((Bergenholtz, 1995,לקבוצות מקצועיות או חברתיות מיוחדות: סופרים (למשל, מילון חידושי שלונסקי, מאת כנעני, תשמ"ט), רופאים, טכנאים, עולים חדשים, ילדים עם לקויות או לנושאים מיוחדים (למשל מאכלים לאומיים, שפת סתרים, לשון ילדים, קלישאות, לשון הפוליטיקה, מונחי ספורט). מילונים מיוחדים נפוצים: מילונים דו-לשוניים, מילוני מקצועות, מילוני סלנג, מילוני ניבים, קלישאות וציטוטים, מילוני שמות פרטיים או שמות משפחה. 

דוגמאות  למילונים מיוחדים: 

אורנן, ע' (תשנ"ו). מילון המילים האובדות. ירושלים: מאגנס.

כהן, א' (2009). מילון השקרים והתירוצים. חיפה: אמציה.

מ' פרוכטמן (2002), מדברים בקלישאות. קריית גת: קוראים. 

כנעני, י' (תשמ"ט). מילון חידושי שלונסקי. תל אביב: ספריית פועלים.

ד' קרמן (1996). שם חם: אוסף שמות לבנות ולבנים. תל אביב: שבא.  

Boweler, P. (2002 [1979]), The Superior Person's Book of Words. Boston, MA: D. R. Godine. 

Knowles, E., & Eliot, J. (1991). The Oxford Dictionary of New Words. Oxford University Press.

מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

עיבוד | abridged/adapted text

עיבוד הוא העברה מסוג אחד של טקסט לסוג אחר.  זהו מונח מקובל לסוג שיח הדומה לתרגום (translation), שגם בו יש בו העברה מסוג אחד של טקסט לסוג אחר, אך בניגוד לתרגום שבו יש העברה משפה לשפה, העיבוד מתייחס גם לפעולה הנעשית באותה שפה. יש הכוללים את העיבוד בתחום התעביר (ע"ע תעביר), בדומה לתרגום (ויסבורד, 2007, בעקבות Even-Zohar, 1990 וכתבים נוספים שלו; שביט, 1996). 

העיבוד הוא אחד מסוגי השינוי של מידע טקסטואלי אשר נועדו להתאימו לצורכי מידע אחרים מאלו שלשמם נוצר, ועיקרו השמטה, הוספה, המרה או העברת מקומם של פרטי מידע ברצף הטקסט. וזה להבדיל מסוגי שינוי נפוצים אחרים הנעשים במידע טקסטואלי דוגמת קטלוג, סיכום ותרגום, אשר כללי הפעולה בהם מוכתבים מראש או לפחות נחקרו בדיעבד (ילוב, 2010; פרלמן, 2003). 

בעיבוד משתמר המסר המקורי, וטקסט המקור משתנה באורח מגמתי, בדרך כלל בהתאם לקהל היעד, למשל לילדים, למהגרים וכדומה תוך כדי התאמת הטקסט לדרגת הקושי של קהל יעד זה. עיבוד יכול להיעשות בסוגות שיח שונות. פעמים רבות מקצר המעבד את טקסט המקור. דוגמאות לעיבוד שנעשה בו קיצור הם שייקספיר לילדים כאשר המקור באנגלית, או אגדות חז"ל לילדים כאשר המקור בעברית. העיבוד נעשה על ידי אדם שאיננו מחבר הטקסט המקורי כמו בדוגמאות שלעיל, ולעיתים מבצע מחבר הטקסט המקורי עצמו את העיבוד. כך למשל עיבד דוד שחר את סיפוריו לעולים חדשים (הוצאת גשר).  

יש המכנים "עיבוד" או "עיבוד ספרותי" (literary adaptation) גם סיפורים שנכתבו בעקבות יצירות ספרותיות (שנברג, 2016), בעיקר עממיות, כמו סיפורי סינדרלה למיניהם, למשל "סנדל הזכוכית" של אלינור פרז'ן (Farjeon, 1953) הבריטית (ראו תרגומה של דליה רביקוביץ, 1959). ברקע של עיבודים אלה נמצאת המעשייה העממית, שגם היא איננה אחידה  בניסוחיה מהיותה בעלת נוסחים רבים. גם סרט או מחזה שנכתבו על יסוד יצירה ספרותית מכונים בספרות המחקרית "עיבוד". יש לציין, שכל האחרונים שהוזכרו הם בבחינת יצירות חדשות, ואין בהם מגמה לשַמֵר את המסר של המקור ולשנות אותו באופן מתודי בלבד, בהתאמה לקהל היעד.

מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

יומן כסוגה ספרותית | Diary as a special genre

היומן הוא בעיקרו אמצעי לארגון פרטים על פי זמנים, אך גם לרישום חוויות אישיות לאורך זמן ובתיארוך,  בדרך כלל לא לפרסום. אולם יש שיומנים כאלה מתפרסמים על ידי היורשים של הכותב או דרך מכון לשימור כתביו של יוצר או אישיות אחרת, למשל יומנה של אנה פרנק או יומנה של לאה גולדברג. בדומה למכתבים הנחשבים סוגה ספרותית לעצמה (ע"ע מכתב כסוגה ספרותית), גם היומן הוא סוגה ספרותית לעצמה (ע"ע סוגה, ז'אנר). סוגת היומן משמשת גם כלי ביטוי בספרות ילדים, ויש לילדים עניין רב בספרות זו,  למשל הספרים "דפי תמר" או "יומנו של חנון". יומן אינטרנטי מכונה בלוג (ע"ע בלוג). 

מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן

מקורות

גולדברג, תשס"ו; עומר,  2005; פרנק ,1977; רוטנברג-רוזלר, שינמן וברמן, 2011.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

עריכה לשונית, עריכת לשון | Language editing, Professional editing

עריכה לשונית היא עבודתו של עורך מקצועי שהוכשר ואומן לטפל בטקסטים כדי לשפרם מהיבטים שונים, על פי אופי המטלה והמנדט שניתן לו בידי הלקוח (Bisaillon, 2007b): מחבר הטקסט, עורך ראשי (ראו עריכה), המו"ל ועוד. העריכה הלשונית מתחילה לאחר שמסתיים שלב העריכה העצמית, שהיא השלב האחרון של תהליך הכתיבה המתבצע בידי המחבר (Bisaillon, 2007b).

תהליך  העריכה  הלשונית  כולל  שני  שלבים  עיקריים:  (1) הבנת  משמעות  התכנים  שבטקסט  והערכתם;  ו-(2) שינוי הטקסט (Bisaillon, 2007b). שינוי הטקסט נעשה תוך התכוונות לשיפורו בכיוונים רבים ולעיתים סותרים, מתוך כוונה לספק את צורכיהם של חמישה "מוטבים": הטקסט, הכותב, הקורא, העורך והלשון. סך הכול עומדות 18 מטרות לנגד עיני עורכים בעת העריכה. שתי המטרות העיקריות הן השגת תקינות ובהירות של הטקסט, ומטרות בולטות  נוספות הן שימור הסגנון המקורי (שמירה על הקול האישי  של הכותב), זרימת התכנים, מבנה מסודר, עקיבות ואחידות, טקסט ממוקד, העדר שגיאות הקלדה ועוד (שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט).

שינוי הטקסט מתקיים בשלוש רמות השלובות יחד: רמת המילה; רמת המילה-הצירוף-המשפט; רמת הטקסט. שיקולי העורך לבחירה ברמת המילה הם דיוק במילה, הלימות ומתן קדימות לעברית ביחס ללועזית; ברמת המילה-הצירוף-המשפט הם קיצור ופישוט, בהירות, תקינות, דיוק וטעם העורך; וברמת הטקסט הם ארגון, זרימת מידע, כמות המידע, מתאם בין חלקי הטקסט ועקיבות; (הורביץ בת משה, תשס"ג). בכל רמה מתקיימים שיקולי תקן, שיקולי היגיון ושיקולי סגנון (רייך, תשס"ח–תשס"ט).

מונחים קשורים הם "עריכת עומק", "עריכה יסודית", "שכתוב", "עריכת ליטוש" ו"התקנה", שמוגדרים על ידי איגודים מקצועיים, ובדרך כלל ההבחנה ביניהם נועדה להצביע על כמות העבודה השונה או על עומק ההתערבות בטקסט המקור, ואינה מבחינה בין סוגי העריכה מבחינה לשונית (רייך, תשס"ח).

אין הסכמה בין עורכי לשון לגבי המונח ההולם את עיסוקם. המונחים "עריכת לשון" או "עריכה לשונית" נתפסים כמצמצמים את הטיפול בטקסט להיבטים של נורמטיביות ושגיאות הקלדה בלבד. לפיכך יש עורכים המגדירים את תפקידם כ"עריכת לשון ותוכן" או "עריכת לשון וטקסט", מונחים שיש בהם כדי להעיד על טווח רחב יותר של כיווני שינוי. גם לגבי המונחים "עריכת לשון" מול "עריכה לשונית" אין הסכמה, וגם לא לגבי "עורך לשון" מול "עורך לשוני", אך ניכרת נטייה ל"עורך לשון" כצירוף סמיכות, בהתאם למקורות הקדומים שנחשבים לשון תקינה, כלומר לפי תקינות ולא לפי קבילות.

כיום התרחבו תפקידיהם של עורכי הלשון והם כוללים גם כתיבת תוכן, עיצוב הטקסט, השתתפות בסיעור מוחות, שיווק, ניהול פרויקטים ופרסום תכנים באתרים וברשתות חברתיות. בהתאם לכך הם נדרשים לכישורים נוספים כמו כישורי כתיבה, יכולות טכנולוגיות גבוהות, כישורי משא ומתן וחשיבה אסטרטגית רחבה (Sadler, 2009).

העריכה הלשונית נסקרה ונחקרה מעט מאוד (רייך, תשס"ח–תשס"ט; שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט; Bisaillon, 2007b). תוארו עבודת העורך ושיקולי הדעת שלו (למשל הורביץ בת משה, תשס"ג; רייך, תשס"ח–תשס"ט; שרון וצבר-בן יהושע, תשס"ח–תשס"ט). כמו כן יש מחקרים שבהם הועלו שאלות אתיות הנוגעות לעריכת עבודות סטודנטים לשם השגת תואר אקדמי (Harwood, Austin, & Macaulay, 2010; Kruger & Bevan-Dye, 2010), כלומר, הועלתה שאלת האתיקה במחקר ובכתיבה בכללה.   

כותבת הערך: ד"ר אסיה שרון

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

עריכה | Editing

לעריכת טקסטים שתי משמעויות עיקריות: (1) הפקה כוללת של טקסטים ו-(2) שינוי טקסט נתון.

עריכה במובנה הראשון היא הפקת פרסומים, בעיקר ספרים ומאמרים, וסיוע בהוצאתם לאור, והיא כוללת עבודה עם כותבים: מחברי ספרים בערוצי הוצאה לאור, כותבי מאמרים בכתב עת או כותבי פרקים באסופת מאמרים. עריכה מסוג זה כרוכה בפעולות אלה: (1) ייזום; עידוד הכתיבה תוך הדרכה וליווי הכותבים; הערכה ראשונית של כתבי היד וסלקציה (שרון וצבר-בן יהושע, 2009); (2). עבודה עם בעלי תפקידים שונים כגון מנהלים בארגון, מעריכים מומחים בתחומי התוכן, עורכי לשון ומעצבים גרפיים.


עריכה במובן של הפקה כוללת מכונה לרוב עריכה או עריכה ראשית, ומבצעה מכונה בהתאם עורך או עורך ראשי. דוגמאות לעורכים כאלה הן עורך בהוצאה לאור האחראי להפקת הספרים בה או להפקת ספרים בערוץ כלשהו כגון שירה או עיון; עורך כתב עת האחראי לקביעת נושא לגיליון, לפרסומי קול קורא לשם הזמנת מאמרים, להחלטה אם המאמרים המתקבלים מתאימים לכתב העת וראויים לפרסום בו, למשלוח המאמרים למומחים, להוצאת הגיליונות לאור במועד ולהיבטים נוספים של טיפול בהפקה; או עורך של אסופה, שעבודתו בדרך כלל חד-פעמית ונועדה להפיק ספר שפרקיו השונים ייכתבו בידי מחברים שונים, ויאירו זוויות רבות ומגוונות של הנושא.


עריכה במובנה השני, שינוי טקסט נתון, כוללת שתי הגדרות  – רחבה וצרה. לפי ההגדרה הרחבה והנפוצה יותר, עריכה היא כל עבודה שאדם עושה כדי לשנות טקסט כתוב, משכתובו והתאמתו למטרה מוגדרת ועד לתיקוני שגיאות דקדוק והקלדה. לפי ההגדרה הצרה, עריכה היא סוג של הגהה או שינוי בטקסט הנוגע לענייני לשון בלבד: דקדוק, פיסוק, אוצר מילים ושגיאות הקלדה (Murie, 1997).


עריכה במובן של שינוי טקסט נתון, על שתי הגדרותיה, נחלקת לשני סוגים לפי מבצע העבודה: עריכה עצמית ועריכה לשונית. עריכה לשונית מתבצעת בידי מומחה בתחום העריכה, שאיננו הכותב. העריכה המקצועית מובחנת מהעריכה העצמית בכך שהיא מביאה לעבודת העריכה עין טרייה ונקודת מבט חדשה על הטקסט (Bisaillon, 2007b; Sadler, 2009).

מחברת הערך:  ד"ר אסיה שרון

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית