חקר השיח | Discourse analysis

חקר השיח המכונה גם ניתוח השיח הוא ענף חדש יחסית של הבלשנות. את המונח טבע זליג האריס (Harris, 1952), שהציע לפרוץ את הגבולות המסורתיים של הדקדוק, ולחקור את תופעות הלשון גם ביחידות הגדולות מהמשפט.

שיפרין (Schiffrin, 1994) טוען כי חקר השיח הוא בין ענפי הבלשנות המקיפים ביותר, ועם זאת הגדרתו היא הרופפת ביותר. בעייתיותו נובעת מאופיו האינטר-דיסציפלינרי: מקורות הצמיחה שלו הם הבלשנות ותורת התקשורת מצד אחד; האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה מצד שני; והספרות והרטוריקה מצד שלישי. מכאן ששיטות המחקר בתחום זה הן גם כמותיות וגם איכותניות. אף שחקר השיח הוא תחום חדש יחסית, בסוגי שיח מסוימים המתודה המחקרית הנהוגה מסתמכת על מסורת מחקרית עתיקת-יומין, כמו תורת הספרות והרטוריקה.

מאחר שחקר השיח הוא רב-ממדי, ונועד להתמקד בכל היחידות הלשוניות, מהקטנה (ההגה), ועד הגדולה (הטקסט השלם), לכן שיטות המחקר של תחום משתנות לפי מוקדי המחקר: בחירה של יחידה לשונית מוגדרת אחת ושל מתודה מחקרית מסוימת תספק תשובה אחת לשאלה: "מהו השיח?"; ובחירה בהיבט אחר של הבדיקה תספק תשובה אחרת. באופן זה, כל שיטת מחקר מוסיפה שכבה אחרת לתמונה הכללית של חקר השיח (Hatch, 1992).

המתודה של חקר השיח מבוססת בין היתר גם על מהלכי תקשורת, המתנהלים בשלושה צירים מקבילים:

1.  ההתקדמות הליניארית בציר הפסוקיות והמשפטים, היוצרת יחסים בין זוגות של קודמנים ואוחרנים (antecedent-postcedent) (ע"ע קישוריות).

2.  ההתקדמות ההיררכית בציר הפיסקאות, המתרחשת על גבי המצע של ההתקדמות הליניארית של המשפטים (ע"ע דגמים רטוריים).

3.   ההתקדמות האינטראקטיבית בציר היחסים בין מוען לבין נמען כתוצאה מהתקשורת המתנהלת במהלך השיח (ע"ע תיהלוך).

בראשית התפתחותו של חקר השיח כמתודה מדעית הייתה מקובלת הגדרה כמותית, שראתה את השיח כיחידה לשונית על-משפטית גרידא (רבין, 1982). כיום מוסכם, שיחידת שיח היא יחידה תקשורתית המתממשת באמצעים לשוניים ומבניים לשם השגת מטרה מסוימת (Ellis, 1992). לפי הגדרה זו, אין חשיבות לגודלה של היחידה הלשונית. לעיתים אף מילה בודדת, למשל קריאת אזעקה כמו "הצילו!", תיחשב ליחידת שיח. כמו כן אין חשיבות לסוג הטקסט (ז'אנר, סוגה), שכן יחידת שיח יכולה להתממש בכרזה, במכתב, בנאום או בדרשה, במאמר עמדה בעיתון או במודעת פרסומת, בשיחת חולין, בהרצאה אקדמית בעימותים פוליטיים וכן הלאה.

מאז הצעתו של זליג האריס הורחבו מוקדי העניין של חקר השיח על פני תחומים רבים, אך התפיסה העיקרית והראשונית של השיח לא השתנתה, והיא ניתנת לתמצות בכמה סעיפים:

1. רבות מתופעות הלשון בדקדוק ובשאר יחידות קטנות של הלשון אינן ניתנות להסבר, אלא מתוך ההקשר הרחב יותר, העל-משפטי.

2. השיח עוסק בטקסטים מכל הסוגים והז'אנרים, אם בעל פה ואם בכתב, ולא בטקסטים אמנותיים וקנוניים בלבד.

3. חקר השיח מתמקד בהתנהגות הלשונית בפועל, ומנסה להשיב על השאלה, אילו מבנים לשוניים ותופעות לשוניות ניתן לגלות בנסיבות טבעיות של ההתנהגות הלשונית. 

4. חקר השיח מכוון לא למבנים ולצורות בלבד של השיח, אלא גם להיבטים הפרגמטיים של התקשורת, ומסביר כיצד מקבל הטקסט את משמעותו גם בהשפעת האירועים ובנסיבות של הזמן והמקום (ע"ע: פעולות דיבור). 

ריבוי מקורותיו של חקר השיח, התפרסותו על פני תחומים רבים ועל סוגי טקסטים שונים, ומגוון שיטות המחקר שהוא נוקט בהן, כל אלה גרמו להסתעפותו לענפים רבים ושונים. בשנות השבעים של המאה ה-20 החלה התפצלות של חקר השיח לשלושה ענפי משנה: בלשנות הטקסט (ע"ע), תיהלוך הטקסט (ע"ע) וניתוח השיחה (ע"ע). בהמשכו של תהליך זה האיצו את מגמת הפיצול השינויים הטכנולוגיים המהירים (המולטימדיה, האינטרנט ועוד) של שנות ה-90, ותרמו לצמיחתו של ענף נוסף: חקר השיח הביקורתי (ע"ע).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות נוספים: בלום-קולקה, תש"ס; שראל, תשנ"א, תשס"ו

Hinds, 1979; Rogers,  2005 van Dijk, 1997; Biber et al., 1998;

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

שיח, יחידת שיח, חקר השיח, ניתוח השיח | Discourse Analysis

חקר השיח המכונה גם ניתוח השיח הוא ענף חדש יחסית של הבלשנות. את המונח טבע זליג האריס (Harris, 1952), שהציע לפרוץ את הגבולות המסורתיים של הדקדוק, ולחקור את תופעות הלשון גם ביחידות הגדולות מהמשפט.

שיפרין (Schiffrin, 1994) טוען כי חקר השיח הוא בין ענפי הבלשנות המקיפים ביותר, ועם זאת הגדרתו היא הרופפת ביותר. בעייתיותו נובעת מאופיו האינטר-דיסציפלינרי: מקורות הצמיחה שלו הם הבלשנות ותורת התקשורת מצד אחד; האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה מצד שני; והספרות והרטוריקה מצד שלישי. מכאן ששיטות המחקר בתחום זה הן גם כמותיות וגם איכותניות. אף שחקר השיח הוא תחום חדש יחסית, בסוגי שיח מסוימים המתודה המחקרית הנהוגה מסתמכת על מסורת מחקרית עתיקת-יומין, כמו תורת הספרות והרטוריקה.

מאחר שחקר השיח הוא רב-ממדי, ונועד להתמקד בכל היחידות הלשוניות, מהקטנה (ההגה), ועד הגדולה (הטקסט השלם), לכן שיטות המחקר של תחום משתנות לפי מוקדי המחקר: בחירה של יחידה לשונית מוגדרת אחת ושל מתודה מחקרית מסוימת תספק תשובה אחת לשאלה: "מהו השיח?"; ובחירה בהיבט אחר של הבדיקה תספק תשובה אחרת. באופן זה, כל שיטת מחקר מוסיפה שכבה אחרת לתמונה הכללית של חקר השיח (Hatch, 1992).

המתודה של חקר השיח מבוססת בין היתר גם על מהלכי תקשורת, המתנהלים בשלושה צירים מקבילים:

1. ההתקדמות הליניארית בציר הפסוקיות והמשפטים, היוצרת יחסים בין זוגות של קודמנים ואוחרנים (antecedent-postcedent) (ע"ע קישוריות).
2. ההתקדמות ההיררכית בציר הפיסקאות, המתרחשת על גבי המצע של ההתקדמות הליניארית של המשפטים (ע"ע דגמים רטוריים).
3. ההתקדמות האינטראקטיבית בציר היחסים בין מוען לבין נמען כתוצאה מהתקשורת המתנהלת במהלך השיח (ע"ע תיהלוך).

בראשית התפתחותו של חקר השיח כמתודה מדעית הייתה מקובלת הגדרה כמותית, שראתה את השיח כיחידה לשונית על-משפטית גרידא (רבין, 1982). כיום מוסכם, שיחידת שיח היא יחידה תקשורתית המתממשת באמצעים לשוניים ומבניים לשם השגת מטרה מסוימת (Ellis, 1992). לפי הגדרה זו, אין חשיבות לגודלה של היחידה הלשונית. לעיתים אף מילה בודדת, למשל קריאת אזעקה כמו "הצילו!", תיחשב ליחידת שיח. כמו כן אין חשיבות לסוג הטקסט (ז'אנר, סוגה), שכן יחידת שיח יכולה להתממש בכרזה, במכתב, בנאום או בדרשה, במאמר עמדה בעיתון או במודעת פרסומת, בשיחת חולין, בהרצאה אקדמית בעימותים פוליטיים וכן הלאה.

מאז הצעתו של זליג האריס הורחבו מוקדי העניין של חקר השיח על פני תחומים רבים, אך התפיסה העיקרית והראשונית של השיח לא השתנתה, והיא ניתנת לתמצות בכמה סעיפים:

1. רבות מתופעות הלשון בדקדוק ובשאר יחידות קטנות של הלשון אינן ניתנות להסבר, אלא מתוך ההקשר הרחב יותר, העל-משפטי.
2. השיח עוסק בטקסטים מכל הסוגים והז'אנרים, אם בעל פה ואם בכתב, ולא בטקסטים אמנותיים וקנוניים בלבד.
3. חקר השיח מתמקד בהתנהגות הלשונית בפועל, ומנסה להשיב על השאלה, אילו מבנים לשוניים ותופעות לשוניות ניתן לגלות בנסיבות טבעיות של ההתנהגות הלשונית. 
4. חקר השיח מכוון לא למבנים ולצורות בלבד של השיח, אלא גם להיבטים הפרגמטיים של התקשורת, ומסביר כיצד מקבל הטקסט את משמעותו גם בהשפעת האירועים ובנסיבות של הזמן והמקום (ע"ע: פעולות דיבור). 

ריבוי מקורותיו של חקר השיח, התפרסותו על פני תחומים רבים ועל סוגי טקסטים שונים, ומגוון שיטות המחקר שהוא נוקט בהן, כל אלה גרמו להסתעפותו לענפים רבים ושונים. בשנות השבעים של המאה ה-20 החלה התפצלות של חקר השיח לשלושה ענפי משנה: בלשנות הטקסט, תיהלוך הטקסט וניתוח השיחה. בהמשכו של תהליך זה האיצו את מגמת הפיצול השינויים הטכנולוגיים המהירים (המולטימדיה, האינטרנט ועוד) של שנות ה-90, ותרמו לצמיחתו של ענף נוסף: חקר השיח הביקורתי (ע"ע).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים: בלום-קולקה, תש"ס; שראל, תשנ"א, תשס"ו

Biber et al., 1998; van Dijk, 1997; Hinds, 1979; Rogers,  2005

ביבליוגרפיה עברית           ביבליוגרפיה לועזית 

דיגלוסיה | Diglossia

דיגלוסיה, המכונה גם דו-לשוניות, היא שימוש בשתי שפות או בשני קודים לשוניים, האחד גבוה (H – High) ומשמש לשון פורמלית, והאחר נמוך (L – Low) ומשמש לשון בלתי פורמלית. בדיגלוסיה יכולות לשמש שתי שפות שונות או שתי רמות של אותה שפה, למשל ערבית ספרותית וערבית מדוברת. הדיגלוסיה בערבית היא תוצאת הפער שבין הערבית הקלסית הגבוהה (שפת הקוראן והשפה הספרותית) לבין שפת הדיבור היומיומית. דוגמה נוספת היא הדיגלוסיה בלשון החרדים. הלשון הגבוהה היא לשון הקודש והלשון הנמוכה, לשון היומיום, היא היידיש. המושג לקוח מתקופת ימי הביניים באירופה, שבה לשון הכנסייה הלטינית נחשבה ללשון הגבוהה (H), ואילו הלשונות המדוברות המקומיות נחשבו לנמוכות (L).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות: מחאג'נה ואחרים, 2009; רבין, תשל"ג

Schiffman 1999;  Trudgill, 1983; Wardaugh, 1986

ביבליוגרפיה עברית           ביבליוגרפיה לועזית 

דו-לשוניות | Bilingualism

דו-לשוניות היא תופעה של שימוש בשתי שפות, כשהאחת היא לשון האם והאחרת היא הלשון הכללית. תופעה זו מאפיינת בעיקר קהילות מהגרים, שבהן שפת ארץ המוצא משמשת לצורכי יומיום ולשימוש פרטי אינטימי בתוך הקהילה, ואילו שפת הארץ החדשה נחשבת לשפת המגע עם החברה שמחוץ לקהילה. במצבים אלה שפת הארץ הקולטת משמשת בעיקר בנסיבות רשמיות כשפה הגבוהה. 

דו-לשוניות ודיגלוסיה הן מונחים דומים, אך לא זהים. בדו-לשוניות משמשות שתי לשונות כשאחת מהן היא לשון האם, והשימוש בלשון האחת או האחרת נעשה מתוך בחירה אישית. לעומת זאת בדיגלוסיה, שגם בה משמשות שתי שפות, השימוש נעשה על פי מוסכמה חברתית, הקובעת איזו לשון תשמש באילו נסיבות.  

מחברת הערך: ד"ר חיה פישרמן
מקורות: מחאג'נה ואחרים, 2009; פישרמן, 1971; קופילוביץ, 2008; רבין, תשל"ג
Fishman, 1965, 1966, 1968, 1972, 1991, 2001; Herman, 1961; Macnamara, 1967

ביבליוגרפיה עברית           ביבליוגרפיה לועזית