תפקודי התקשורת של הלשון הם תפקודי המסר המועבר בתהליך התקשורת. לכל אירוע תקשורתי יש מטרה, גלויה או סמויה, והיא הקובעת את תפקודו של המסר. ההבחנה בין התפקודים, טיבם ומספרם, שונה ממחקר למחקר ומתקופה לתקופה.
קיימים מודלים אחדים המתארים את התפקידים השונים של התקשורת, כגון ארבע הפונקציות של ויקר (Vicker, 2004) או שמונה הפונקציות של וילקינס (Wilkins,1979). המקובל ביותר כיום מבין המודלים השונים הוא המודל של רומן יאקובסון (1970) מהאסכולה הבלשנית של פראג, הממיין את תפקודי התקשורת לשישה: (1) הפונקציה הרפרנציאלית (או הדנוטטיבית) שתפקידה מסירת מידע גרידא; (2) הפונקציה האמוטיבית שתפקידה הבעת רגשות (שמחה, עצב) ללא התכוונות לנמען; (3) הפונקציה הקונאטיבית המתבטאת בציוויים, בבקשות ובמשאלות המכוונים לנמען; (4) הפונקציה הפיוטית-האסתטית, שבה מועבר המסר תוך כדי מתן תשומת לב לצורת הלשון (קישוטי סגנון); (5) הפונקציה הפאטית מכילה מבעים של יצירת תקשורת ושמירה על רציפותו ("מה שלומך...?"); (6) הפונקציה המטה-לשונית העוסקת בדיבור על הצופן הלשוני, בהבהרות הקשורות בשימוש הלשוני ("האם אתה מבין את כוונתי?"), בהגדרות למיניהן במדעים השונים ("חקר השיח עוסק ב..."), בדיונים על כללי דקדוק וכן במילונים ובספרי פרשנות המסבירים או מפרשים את משמעותם של מילים וביטויים.
מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: אבן-זוהר וטורי, 1986; שראל, תשנ"א
Vicker, 2004; Wilkins, 1979
