הבנת הנקרא פירושה הבנת התכנים המופיעים בטקסט. העיסוק בהבנת הנקרא קיבל תנופה בארצות הברית בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, ופותחו גישות להוראת הקריאה ולהערכתה. פותחו מבחני קריאוּת, בעיקר בידי חוקרים אמריקנים כגון פריי (Fry, 1968) ודייל וצ'ול (Dale & Chall, 1949). בעברית פותחו מבחנים דומים בידי בלגור (תשכ"ח), הרמתי (תשמ"ב), נחשון (תשי"ט) ועוד. מבחנים אלה התבססו בעיקר על נוסחאות קריאוּת (readability formulas). נוסחאות אלה נועדו לבדוק את דרגת הקושי של הטקסט על ידי מדידת אורך המשפט, שכיחות המילים החוזרות ועוד.
האכזבה מההישגים הנמוכים של גישת נוסחאות הקריאות בד בבד עם התפתחות חקר השיח (ע"ע) על ענפיו גרמו לזניחת גישת הבנת הנקרא בהוראת הקריאה, ונתנו דחיפה לפיתוח תאוריות חדשות. תאוריות אלה (text theories) אינן רואות בנוסחאות הקריאות מדד יחיד להצלחה או לכישלון בקריאה. גישתן היא שמאפייני טקסט נוספים כגון מבנה השיח והדגם הרטורי שלו, וכן הרקע האישי של הקורא והדרך שלו בתיהלוך הטקסט הם המשפיעים על הצלחת הקוראים בהפקת המשמעות מהטקסט.
הישג משמעותי של הגישה להבנת הנקרא היה (בהשפעת תורת הספרות): מיקוד הצורך בטיפוח הבנה רב-רובדית של הטקסט הנקרא, כמו התייחסות לתוכן, למשמעות ולהשתמעות (או בניסוח אחר: רמה מילולית, רמה מפרשת ורמה ביקורתית). בהשפעת התפתחות גישה זו פותחו במערכת החינוך תכניות כמו קריאה ביקורתית וכן צפייה ביקורתית באמצעי התקשורת האלקטרונית (ור' גם: טקסט סמוי).
מקורות: וגה תשמ"ד-תשנ"ז; ווהל ואחרים, תשנ"ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה