תקינות לשונית היא ציות לחוקי הדקדוק ול
הלימות המשלבית (ע"ע הלימות, נורמטיביזם). תקינות לשונית מכונה גם נורמטיביוּת לשונית, והדיון בה הוא דיון בענייני מותר ואסור בלשון. מוסדות רשמיים כגון מערכת החינוך ואקדמיות לאומיות ללשון המדינה, רואים לנגד עיניהם חובה לכוון את המשתמשים בלשון – הדוברים והכותבים – לשימוש תקין בשפה, דהיינו ציות לחוקי הדקדוק ולהלימות המשלבית.
לאקדמיה ללשון העברית יש הסמכה רשמית להחליט החלטות לגבי המותר והאסור בענייני לשון ולפרסם החלטות אלה. השיקולים המכתיבים את מדיניות הלשון שונים זה מזה, ולא כל השיקולים וכל ההחלטות מקובלים על הכול (בן-אשר, 1973). כך למשל פרסמה האקדמיה בראשית שנת 2010 את החלטתה שמותר להגות פעלים מגזרת ל"י בצירה באמצעיתם בדומה לפעלים מגזרת ל"א (גילֵיתי, בילֵינו, כיסֵית). האקדמיה נימקה את החלטתה בהימצאותו של שימוש זה במקורות, ואולם רבים התנגדו להתרה זו. במקרים אחרים מחמירה האקדמיה ומנסה לעקור מן הדיבור תופעה הנראית לה שיבוש לשוני.
בין השיקולים לקביעת תקינות לשונית מונים את הציות לכללי הדקדוק של לשון המקרא (בעיקר בתחומי ההגה והצורות), הימנעות משימוש בלעז כל אימת שיש לו חלופה עברית, הימנעות משימוש בתבניות תחביריות של שפות זרות (בעיקר אנגלית או יידיש), הבחנה בין מילים דומות בעלות משמעות שונה, שימוש נכון בשם המספר, התאם תחבירי בין שם עצם לבין שם תואר ושימוש נכון בצירופי הסמיכות, בניית משפטים שלמים (לא קטועים), הימנעות מחזרה תחבירית, הימנעות משימוש בעודפות לשונית, הימנעות משימוש במִשלב נמוך בנסיבות רשמיות.
מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: אבינרי, 1964; בן-אשר, 1973; בנדויד, 1974; סיוון, 1976, 1979; רבין, 1988; שורצולד, תשמ"א
Crystal, 1997
ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה אנגלית
 |
הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה
|
