האירוניה הלשונית היא כלי לשוני טקסטואלי שמטרתו להעביר לנמען מסר שאינו מפורש, תוך כדי יצירת אפקט רטורי. מקורה של המילה ביוונית (eironeia), ופירושה בתפיסה הקלסית הוא להעמיד פנים או לעטות מעטה, ואפילו להתחפש: הדובר האירוני אומר דבר-מה, אך מתכוון להיפוך המשמעות של אמירתו, ועל הנמען לחשוף את כוונתו האמיתית של הדובר (Clark & Gerring, 1984). יש הגורסים שמה שהופך את המבע לאירוני הוא אמירות אחרות, מחשבות או דעות מנוגדות של אדם אחר (Sperber & Wilson, 1981), שמהדהדים ברקע המבע המפורש. המוען מסתייג ככל הנראה מהדברים המהדהדים, והסתייגותו זו מוצאת את ביטוייה באירוניה.
בעת שקורא או שומע נתקל באירוניה, דהיינו בפער בין כוונת הדובר לבין משמעות המבע, עליו לפענח את כוונת הדובר. על פי גישה אחת הפענוח נעשה בשני שלבים: בשלב הראשון משמש ההקשר אות (cue), המעיד על אי-התאמה בין משמעות המבע לבין כוונת הדובר. זה השלב שבו מאתר הנמען בעיה, ונרמז שיש צורך לחפש אחר משמעות המבע או משמעות דובר עקיפה. בשלב השני משמש ההקשר רמז (clue) לשחזור משמעות המבע ולהשלמת הפיענוח (Dascal & Weizman, 1987).
על פי גישה אחרת, משמעות מילולית מעובדת לפני המשמעות הנגישה פחות ממנה (גיורא, 1998; Giora, 1995), לפיכך תהליך פיענוח האירוניה הוא תהליך מתמשך ורב-שלבי. תחילתו בהבנת המשמעות המילולית של המבע, עבוֹר בדחיית המשמעות הזו כיוון שאינה מתאימה להקשר, וסופו בחשיפת המשמעות האירונית שבבסיס כוונת הדובר. בתהליך זה יש למשמעות המילולית של המבע תפקיד חשוב בהבנת האירוניה בהיותה נקודת התייחסות: היא מסמנת את המרחק שבין המשמעות המילונית לבין כוונת הדובר.
על פני הדברים נדמה שהאירוניה מפירה את אחד מכללי שיתוף הפעולה בשיחה (ע"ע חקר השיחה) – כלל האיכות: "נסה להביא לכך שתרומתך לשיחה תהיה אמיתית, ואל תאמר בשיחה דברים שאתה מאמין שהם שקריים" (Grice, 1975). אולם הדובר האירוני, שלכאורה אומר דבר שקר, אינו מצפה שהנמען יאמין לדבריו, אלא להפך, הוא מצפה מהנמען להכיר בכך שהשקר-לכאורה אינו שקר מובהק, ומצפה שיחשוף את העמדת הפנים ויעמוד על כוונתם האמִיתית של הדברים. בנסיבות אלה אין הפרה של כלל האיכות.
האירוניה רווחת בעיקר בכתיבה הומוריסטית-סטירית ובדברי ביקורת חברתית או אישית (בונה, 2011, ניר, 2003). שלא ככתיבה הומוריסטית, שיש בה שעשוע, מהות האירוניה היא הממד הביקורתי שבה (הירש, 2008). ככלי רטורי ביכולתה ליצור אקלים המתאים גם לשידול ולשכנוע (לבנת, 1995). האירוניה הלשונית מסייעת לפרשנות טקסטואלית, ולפעמים היא עצמה הפרשנות (Barbe, 1995).
מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן
