המוטו (מאיטלקית, muttum utterance) הוא יחידת שיח מזערית (ע"ע), "מיני טקסט", הממוקמת לפני יצירה ספרותית ומשמשת לה אמירה מטרימה, מעין הכרזה. המוטו משתייך לקבוצת טקסטים מזעריים, שהם יחידות לשון קטנות המקיימות אוטונומיה סמנטית גם ללא רצף לשוני וללא הקשר מילולי. בין יחידות לשון אלו נמצא את כותרת העיתון, כותרת ספרותית, סיסמת הפרסומת המסחרית והפוליטית, הסטיקר, הפתגם והמכתם (ע"ע). בספרות המחקרית, במילונים ובלקסיקונים לא הוגדר המוטו מבחינה לשונית באופן מובהק, ולמעשה הוסבר באמצעות מילים נרדפות כמו מובאה, משפט קצר, אִמרה, מילה, סיסמה, היגד מנחה, פתגם, אפיגרף והבאה קצרה (אבינאון, 2000, עמ' 282; אבן-שושן, תשס"ג, כרך ג'; אוכמני, 1989, עמ' 29; ריבלין, 1988, עמ' 31).
בעוד חלק מן הטקסטים הזעירים שצוינו תלויים בהקשר ובתרבות מקומית או רחבה, הרי שהמוטו דומה יותר לכותרת, מכיוון ששניהם באים בצירוף הדוק לטקסט, בעיקר זה הספרותי, ולעיתים אף רומזים לטקסטים קנוניים אחרים. לפיכך ניתן להגדיר את המוטו כיחידת טקסט מזערית, שיש לה מסר כשלעצמה, והיא מתפקדת גם ככותרת משנה וגם כאֶרמֵז (אלוזיה, ע"ע), ובכך משדרת לקורא נתונים בין-טקסטואליים. זהו סוג של אזכור אקזופורי (ע"ע אזכור), אשר מניח שלקורא יש ידע חוץ-טקסטואלי שיאפשר לו להבין את הכתוב (על פי פרוכטמן, 1990, עמ' 91). לעיתים יכול המוטו לתפקד כרמז מַטְרים למה שייכתב ביצירה, או לשמש אנטיתזה למסופר ובכך יתפקד כאמצעי אירוני ביצירה הספרותית. אפשרויות אלו מחייבות את הקורא להתייחס למוטו ולבחון אותו על מורכבויותיו בעת שהוא קורא את היצירה, ולהתייחס אליו בפרשנותו.
לקריאה נוספת:
בן-פורת ז' (1985). בין טכסטואליות. הספרות, 2 (34), 170–178.
ניר, ר' (תשס"ב). הטקסט הזעיר. איגרת מידע, מ"ט, 6–17.
לקריאה נוספת:
בן-פורת ז' (1985). בין טכסטואליות. הספרות, 2 (34), 170–178.
ניר, ר' (תשס"ב). הטקסט הזעיר. איגרת מידע, מ"ט, 6–17.
מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן
