משלב | Register

המונח מִשְלָב מציין גוון לשוני המשמש בפי המוען (ע"ע מְעִינוּת) בנסיבות מסוימות, חברתיות או אחרות, ומציין בעיקר הבדלים בדרגת ההלימות (ע"ע) והפורמליות (ע"ע פורמליות הנסיבות, פורמליות של טקסט) של השיח. הוא סוג לשון המושפע משילוב של מאפיינים לשוניים עם מאפיינים חברתיים. מאפייני הנסיבות העיקריים הם אלה: (1) תחום השיח (ע"ע), (2) אופן השיח (ע"ע), (3) מטרת השיח (ע"ע) ו-(4) תפקיד בעלי השיח ויחסי המעינות שביניהם. כל אלה באים לידי ביטוי בולט בדרגת הפורמליות של השיח. טקסט של משלב עשוי להתאפיין על פי תכונות שונות, כגון הרמה הלשונית (ע"ע) (גבוהה או נמוכה), רמת הנורמטיביות (ע"ע) כלומר התקינות הלשונית ועושר אוצר המילים. 

ההנחה היא כי לכל משתמש בלשון יש חלופות לשוניות-סגנוניות שהוא בורר מתוכן את זו התואמת את נסיבות השיח. שונותו של המשלב (ע"ע שונות לשונית) מתאפיינת בכמה משתנים לשוניים ייחודיים לו. בתהליך זיהוי המשלב נתפס המוען כיסוד הבלתי משתנה, ואילו הנסיבות שבהן הוא מתממש – כיסוד המשתנה. יוצא אפוא כי כדי לזהות את המשלב הלשוני של ביטוי כלשהו, על החוקר לברר מהו הרקע החוץ-לשוני של השיח. 

המונח לקוח מתחום המוזיקה ומציין בה סולם מוזיקלי (האלידיי ואחרים, 1964). בתחום הבלשנות הוא נפוץ בתחומי הסטיליסטיקה (ע"ע) והסוציולינגוויסטיקה (ע"ע).


מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: מוצ'ניק, תשס"א; ניר, תשל"ו, תשמ"ד; קדרי, תשמ"א; שלזינגר, תש"ס; Enkvist, 1964; Halliday, 1964.  


ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

סוציולקט | Sociolect

סוציולקט הוא דיאלקט לשוני או תת-לשון. הסוציולקט הוא לשונה של קבוצה חברתית בעלת מאפיינים לשוניים מיוחדים לה. הסוציולקט עשוי לייחד את לשונם של דוברי קבוצה חברתית שחבריה משתייכים למעמד חברתי-כלכלי משותף, לתחום עיסוק משותף או אף למקום גאוגרפי משותף כגון "צפון" מול "דרום" (צפון תל אביב לעומת דרום תל אביב). בבריטניה למשל, עקב החלוקה המעמדית החריפה, נוצרו קווים לשוניים בולטים ביותר לפי מאפיינים מעמדיים וגאוגרפיים. 

בשנות השישים היה זה הסוציולינגוויסט הבריטי בזיל ברנשטיין (Basil Bernstein 1964) שהבחין בלשון בני נוער משכבות מצוקה קווים המבדילים בבירור בינם לבין בני נוער מהמעמד הבינוני. להבחנה זאת הוא נעזר במינוח "דוברי 'הצופן הלשוני המצומצם'" לעומת "דוברי 'הצופן הלשוני המורחב'". 

יש המתנגדים לחלוקת דוברי הלשון  לפי סוציולקטים. טענתם היא שהמרחב החברתי הוא רב-ממדי ודינמי ואילו החלוקה לפי סוציולקטים היא חד-ממדית, ואין בה כדי לשקף את ההתנהגות הלשונית לאמיתה. זאת משום שהיחיד המסוּוג לקבוצה חברתית כלשהי עשוי למקם את עצמו במסגרות חברתיות שונות לפי הנסיבות והצרכים (ע"ע משלב). למשל הפרט המסוּוג בדרך כלל למעמד חברתי של עובדי בית חרושת על פי עיסוקו, עשוי להשתתף בחוג לימודי בבית כנסת וגם להשתייך כמתנדב לצוות רפואי של בית חולים. בעקבות עיסוקיו השונים משתנים מאפייני לשונו. לפיכך לא נכון לתייגו לקבוצה סוציולוגית קבועה (Wardaugh, 1986) (ר' גם דיאלקטולוגיה, אידיולקט).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל 
מקורות נוספים: מוצ'ניק, 2004; ניר, תשל"ט; שטאל, תשל"ז; Trudgill, 1983.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

סוציולינגוויסטיקה | Sociolinguistics

סוציולינגוויסטיקה היא בלשנות חברתית, אחד מענפי המאקרו של הבלשנות. היא מתמקדת בחקר הזיקה ההדדית שבין הלשון לבין החברה. יש הרואים את הסוציולינגוויסטיקה כאחד משלושת ענפי בלשנות-המאקרו  (macro-linguistics), עם הפסיכולינגוויסטיקה והאתנולינגוויסטיקה, וזאת משום שלכל אחד מענפים אלה הסתעפויות לענפי משנה ולתת-נושאים, המשמשים מוקדים למחקרים נפרדים ונחקרים בשיטות מחקר ייחודיות (Lyons, 1981).

ביסוד המחקר הסוציולינגוויסטי כמה הנחות יסוד והן אלה:

1. הלשון היא מערכת דינמית המשתנה בהתמדה. דוגמה לכך היא השוני שבין לשון חז"ל לבין לשון המקרא.
2. קיימת שונות בין קבוצות שונות של דוברי אותה שפה בתוך אותה  קהילת לשון, אם בשל הבדלים במעמד האתני או במעמד החברתי-כלכלי ואם בשל אזורים גאוגרפיים שונים. שונות זאת יוצרת קהילות שונות של דוברים, המתאפיינות בסימני היכר לשוניים מיוחדים. 
3. הדובר היחיד משנה בהתמדה את דרכי הבעתו, כחלק מיחסי הגומלין החברתיים המשתנים בהתאם לנסיבות התקשורתיות (ע"ע מִשלב). 

הסוציולינגוויסטיקה היא מסגרת התייחסות עיונית, שמתוכה מסתעפים נושאים יישומיים רבים, שתרמו להתפתחותם של כלי מחקר שונים המותאמים לנושאים אלה, כגון רבדים (ע"ע רובד), משלבים (ע"ע מִשלב), דיאלקטים גאוגרפיים ומעמדיים (ע"ע דיאלקטולוגיה), שאלות של טהרנות ותקינות לשונית (ע"ע), לשונות מעורבות כמו פידג'ין (Pidgin) וקראול (Creole, ע"ע) ועוד. 

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות:Hudson, 1981; Labov, 1994; O'Grady et al., 1993; Van Dijk, 1997

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

אידיולקט | Idiolect

סוג הבעה לשונית אישית, מעין "דיאלקט אישי" המייחד את הפרט. מאפייני האידיולקט מושפעים מגיל, מגדר, רמת השכלה, מקום מגורים, עיסוק ועוד. גם בתוך קהילת לשון המתאפיינת בסוציולקט מיוחד יש לכל פרט סגנון אישי, הבא לידי ביטוי בבחירה שונה של אופן ההגייה, באוצר המילים, בתחביר, בתקינות הלשון ובהיבטים נוספים. לדובר יש מרחב תמרון לנקוט דרך הבעה אישית משלו, המייחדת אותו מדוברים אחרים בתוך הדיאלקט הגאוגרפי או החברתי (ע"ע: דיאלקטולוגיה; סוציולקט; סטיליסטיקה; סגנון; סוגל סגנוני; בחירה סגנונית).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: ניר, תשל"ט; שטאל, תשל"ז; שלזינגר, תש"ס2; Wardaugh, 1986; Chaika, 1989.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

054-4441746 assif.pub@gmail.com

הלימות, הלימות לשונית, הלימות משלבית | Appropriateness

הלימות היא התאמה של מבע לנסיבות החוץ-לשוניות שבהן נעשה בו שימוש. מונח זה הופיע עם התפתחות מחקר הסוציולינגוויסטיקה, תורת הסגנון (ע"ע) וההבחנה בין משלבים (ע"ע מִשלב) שונים בלשון, נוסף למונחים תקינות (ע"ע), דקדוקיות ונורמטיביות. 

הלימות של מבע נובעת מבחירה סגנונית בין מבעים חלופיים תוך התאמתם לנתונים חוץ-לשוניים, ובעיקר ליחסי מוען–נמען (ע"ע מְעִינוּת, קהל יעד, מטרת השיח ופורמליות של הנסיבות). כך למשל מבע בעל מטען רגשי גבוה לא יהלום את השיח ההיצגי (ע"ע), ובמכתב רשמי לא ייחשב הולם שימוש בביטויי סלנג. 

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: שלזינגר, תש"ס
            Bolinger, 1975; Crystal, 1980; Palmer, 1971

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

054-4441746
assif.pub@gmail.com

תקינות לשונית | Language Norm

תקינות לשונית היא ציות לחוקי הדקדוק ולהלימות המשלבית (ע"ע הלימות, נורמטיביזם). תקינות לשונית מכונה גם נורמטיביוּת לשונית, והדיון בה הוא דיון בענייני מותר ואסור בלשון. מוסדות רשמיים כגון מערכת החינוך ואקדמיות לאומיות ללשון המדינה, רואים לנגד עיניהם חובה לכוון את המשתמשים בלשון – הדוברים והכותבים – לשימוש תקין בשפה, דהיינו ציות לחוקי הדקדוק ולהלימות המשלבית.

לאקדמיה ללשון העברית יש הסמכה רשמית להחליט החלטות לגבי המותר והאסור בענייני לשון ולפרסם החלטות אלה. השיקולים המכתיבים את מדיניות הלשון שונים זה מזה, ולא כל השיקולים וכל ההחלטות מקובלים על הכול (בן-אשר, 1973). כך למשל פרסמה האקדמיה בראשית שנת 2010 את החלטתה שמותר להגות פעלים מגזרת ל"י בצירה באמצעיתם בדומה לפעלים מגזרת ל"א (גילֵיתי, בילֵינו, כיסֵית). האקדמיה נימקה את החלטתה בהימצאותו של שימוש זה במקורות, ואולם רבים התנגדו להתרה זו. במקרים אחרים מחמירה האקדמיה ומנסה לעקור מן הדיבור תופעה הנראית לה שיבוש לשוני.

בין השיקולים לקביעת תקינות לשונית מונים את הציות לכללי הדקדוק של לשון המקרא (בעיקר בתחומי ההגה והצורות), הימנעות משימוש בלעז כל אימת שיש לו חלופה עברית, הימנעות משימוש בתבניות תחביריות של שפות זרות (בעיקר אנגלית או יידיש), הבחנה בין מילים דומות בעלות משמעות שונה, שימוש נכון בשם המספר, התאם תחבירי בין שם עצם לבין שם תואר ושימוש נכון בצירופי הסמיכות, בניית משפטים שלמים (לא קטועים), הימנעות מחזרה תחבירית, הימנעות משימוש בעודפות לשונית, הימנעות משימוש במִשלב נמוך בנסיבות רשמיות.

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: אבינרי, 1964; בן-אשר, 1973; בנדויד, 1974; סיוון, 1976, 1979; רבין, 1988; שורצולד,  תשמ"א
           Crystal, 1997

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

054-4441746
assif.pub@gmail.com

תיהלוך הטקסט | Text Processing, Discourse Processing

תיהלוך הטקסט הוא מענפי חקר השיח. תיהלוך הטקסט הוא תהליך קוגניטיבי שבו מעורב הקורא בהבניה מחדש של הטקסט לשם הפקת משמעות ממנו. ענף חדש יחסית זה של חקר השיח עוסק בשאלה: כיצד מושפעות הקריאה והפקת המשמעות מהטקסט מגורמים הנעוצים לא בתכונות הטקסט בלבד, אלא גם בנתוני הרקע של הקורא ובמערכת האסטרטגיות (ע"ע אסטרטגיות קריאה) שהוא מפעיל בתהליך הקריאה; מהו חלקו של הקורא-הנמען באינטראקציה עם הטקסט, ומהי מידת אחריותו להצלחה או לכישלון בהפקת המשמעות מהטקסט.

 חקר התיהלוך החל להתגבש בשנות השבעים המאוחרות ובשנות השמונים המוקדמות כמחקר מסייע לכמה תחומי דעת העוסקות בשיח: סוציולינגוויסטיקה, פסיכולינגוויסטיקה ופסיכולוגיה חינוכית (כגון אינטראקציה כיתתית), פסיכולוגיה קלינית ואף בלשנות חישובית (ממוחשבת).

בתחום החינוך אחת התרומות החשובות של חקר התיהלוך הייתה העתקת מרכז הכובד מחקר הבנת הנקרא במתכונתו המוכרת משנות הארבעים והחמישים, שהתבסס על נוסחאות קריאות (ע"ע), לחקר התהליכים הקוגניטיביים של הקריאה והפקת משמעות ממנה. לפי התפיסה המקובלת כיום, התהליך הקוגניטיבי, שאחד מביטוייו הוא הפעלת הסכמות הקוגניטיביות (ע"ע), מתחיל מיד עם המפגש בין הטקסט לבין הקורא המפעיל שורה של אסטרטגיות למען הפקת המשמעות מהטקסט. מערכת אסטרטגיות הקריאה אמורה לכלול ציפיות וניחושים, השערות והיסקים. מהות האסטרטגיות וכיווני הפעלתן תלויים גם בסוג הטקסט.

תיהלוך הטקסט לפי סוגי טקסטים. סוגי טקסטים שונים מחייבים אסטרטגיות קריאה שונות. כך למשל תיהלוך הטקסט הסיפורי (ע"ע: שיח נרטיבי) מחייב לעקוב אחר התפתחות העלילה והדמויות הפעילות בה; תיהלוך הטקסט ההיצגי מחייב לעקוב אחר היחסים הלוגיים וההיררכיים שבין חלקי הטקסט ולפרשם פירוש נכון כדי להפיק את המשמעות הנובעת מהם (Goelman, 1982); ואילו תיהלוכו של הטקסט הטיעוני מחייב לעקוב אחר היחסים הלוגיים וההיררכיים של הטקסט כמו בטקסט ההיצגי, אך גם אחר מהימנותו של המוען וסמכותיותו ואף אחר מידת התקפות של טיעוניו.

תיהלוך ההיפרטקסט. שונה מכל אלה הוא תיהלוכו של ההיפרטקסט (ע"ע), משום היותו בנוי מקטעים-מקטעים (פרגמנטים) העומדים כיחידות בפני עצמן, וסדר הקריאה שלהם נתון לשיקולו של הקורא. פועל יוצא מכך הוא שהלכידות של ההיפרטקסט מותנית בכללי תיהלוך השונים בתכלית מכללי התיהלוך של טקסט מודפס שאינו היפרטקסט (שראל תשס"ו-תשס"ז).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים: קוזמינסקי וקוזמינסקי, תשנ"ה; שראל, תשנ"ו
                       Goodman, 1971; Tadros, 1994


ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

054-4441746
assif.pub@gmail.com