רבדים בלשון | Layers of Language

רבדים בלשון הם תקופות בתולדות הלשון. הרבדים ההיסטוריים העיקריים המוכרים בעברית הן לשון המקרא, לשון המשנה והתלמודים, לשון ימי הביניים והלשון החדשה. הבחנות נוספות אפשר למצוא בתוך כמה מן הרבדים האלה על פי האזורים שבהם התקיימה הלשון או לפי התקופות שביניהם, כגון לשון המקרא הקדומה והמאוחרת, רובדי משנה של לשון המשנה, המדרשים והתלמודים, לשון ימי הביניים (המשוערבת) ולשון ימי הביניים באזורים האשכנזיים, הלשון הרבנית, לשון תקופת ההשכלה, לשון התחייה ורובדי משנה של העברית המודרנית מאז "תחיית הלשון" ועד ימינו.

בתיאור דיאכרוני (ע"ע) בחקר הלשון מתמקד המחקר בשונות הלשונית (ע"ע) המתגלה בשפה לאורך תקופה אחת או במעבר מתקופה אחת לאחרת, ובודק תופעות שונות בלשון על כל שלבי התפתחותן. אחד הנושאים במחקר העברית המודרנית הוא ההרכב המילוני שלה על פי הרבדים השונים השקועים בה.

מחברי הערך: ד"ר יצחק שלזינגר, ד"ר צבי שראל

מקורות: בלאו, תשל"ד; בנדויד, תשכ"ז; הורביץ, תשנ"ז; ניר, תשמ"א; סיוון, תשל"ט
            Kutscher, 1982; de Saussure, 1959

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

שאילה זרה, לעז | Borrowing Words

שאילה זרה (לעז) היא חדירת מילים מלועזית אל הלשון העברית. שחדרו מתקופת תחיית הלשון (המאה ה-19) ואילך. יש להבחין בין מילים זרות (שאילה זרה) לבין מילים שאולות. המילים הזרות חדרו מתקופת אליעזר בן יהודה. הן מתאפיינות בכך שיש בהן יסוד זר, ולא נטמעו במשבץ העברי, כלומר אין להן שורש, אין נטיית קניין, והן נשארות עקרות, כלומר לא ניתן ליצור מהן מילים נוספות. כיום יש נטייה לגזור פעלים חדשים גם ממילים זרות. דוגמאות: אמבולנס, טלפון, דיסק, ג'וב, פנצ'ר, ג'יפ, די ג'יי, דיסק און קי, רדיו, וידאו. חלק מהן לבשו לבוש עברי על ידי הוספת סיומות עבריות, למשל אוניברסיטה, אנליזה, אופטימיות, פסיביות, רפורמי, רלוונטי, סינכרוני, גלובלי, אובייקטיבי, תאוריה, היסטוריה, פרוטקציה, אינפורמציה. לעומתן המילים השאולות חדרו בתקופות קדומות יותר של הלשון העברית כמו תקופת המקרא או תקופת חז"ל מן השפות שומרית, אכדית, אשורית, ארמית, יוונית, רומית, פרסית וערבית. הן התאזרחו וכיום נחשבות למילים עבריות. דוגמאות: דלת, טבעת, תרנגול, דוגמה, משכנתא, בדיעבד, להלן, אגב, דהיינו, תריסר, ספסל, סנדל, סימן, טקס, טבלה, ורד, שרוול, אקלים, מרכז, הנדסה. 

לשון קולטת מילים, צירופים ותבניות כשמתקיים מגע בין לשונות בנסיבות חברתיות, מדיניות ופוליטיות שונות. לשון בעלת מעמד בין-לאומי דומיננטי, כגון האכדית והארמית בתקופות אחדות במזרח הקדמון, והאנגלית בימינו משמשת מקור שאילה ללשונות עמים שונים. גם הגירה מסיבית של דוברי לשון מסוימת משפיעה על לשון הארץ הקולטת את המהגרים. 

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: ניר, תשנ"ג; צרפתי, תשס"א; שורצולד, תשס"ב

            Swann et al., 2004

מקורות נוספים: מוצ'ניק, מ' (עורכת) (1995). פסיפס – השפעת הלעז על העברית בת-זמננו. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, גיליון 2.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

סלנג, עגה | Slang

סלנג הוא תת-לשון השגורה בפי דוברים מכל שכבות החברה בנסיבות לא פורמליות. זוהי לשון עממית הנחשבת לשון שוליים (ע"ע), ואפשר לראות בה סוג של משלב. בשכבות חברתיות חסרות השכלה הוא עשוי להיות להיחשב כעגה חברתית (סוציולקט). במחקרים על לשונם של טעוני טיפוח נמצא שאין הם מבחינים הבחנה משלבית, דהיינו הם משתמשים בסלנג בכל הנסיבות. 

עיקר ייחודו של הסלנג הוא באוצר מילים שלו, שכן מילים חדשות נכנסות לסלנג בתכיפות גבוהה, ולרוב גם נעלמות ממנו בתוך שנים מעטות. גם השאילה מלעז שכיחה בו יותר, אלא שמקורות השאילה כנראה שונים במידת-מה מאלה שבלשון הכללית. בלשון הכללית בעברית ההשפעה העיקרית היא של האנגלית וכן מילים בין-לאומיות שמוצאן יווני או לטיני, ואילו בסלנג נפוצות גם מילים השאולות מהיידיש, מהערבית ומהלדינו. 

גם בתחום התחביר ובתחום ההגה והצורות יש בסלנג סטיות מן הנורמה, וגם כאן בעיקר בהשפעת לשונות זרות. בתחום התחביר מתאפיין הסלנג בין השאר בשימוש במילת יחס מוצרכת שונה מזו שבלשון הכללית ובצירופים לשוניים המושפעים מלשונות זרות. בתחום ההגה והצורות הוא מתאפיין בין השאר בשיבושים פונטיים, קיצורים, ראשי תיבות, דרכי הדגשה ייחודיות כגון הכפלת מילה או הברה אחת מתוך מילה, צירופים מיוחדים וחילופי קטגוריות דקדוקיות כגון שם עצם בתפקיד של שם תואר או של תואר הפועל. 

השימוש בסלנג נובע מגורמים לשוניים כגון מחסור באוצר מילים, גורמים חברתיים כגון רצון להשתייך לקבוצה הסגורה, או גורמים פסיכולוגיים כמו רצון לבטא עומס רגשי בעזרת מילים טעונות, מטפורות וציורי לשון. השימוש בו נעשה לעיתים קרובות במודע כדי לשוות אווירה של סולידריות או התרסה כלפי החברה, ולפעמים כדי לשוות לשיח נימה של חמימות וקרבה, קלילות, הומור (ע"ע) או אירוניה (ע"ע). בלשון הכתובה יימצא הסלנג במקומונים יותר מאשר בעיתונות הארצית, ובה יופיע בעיקר במדורי הרכילות. 

אפשר לראות בסלנג סוג של לשון דבורה (ע"ע), אולם יש להבחין בין לשון דבורה לבין סלנג, ולא לערבב בין המונחים. אף שבשני סוגי לשון אלה מרובים שיבושי הלשון, מה שמייחד את הסלנג הוא לא שיבושי הלשון אלא ההיבט החברתי, שכן הוא סוג לשון של קבוצה סגורה.

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: נצר, תשנ"ו, תשס"ח; ספן, 1972; פרוכטמן, 1995, 2010;

           Spolsky, 1998; Swann et al., 2004; Trudgill, 2003; Wales, 1989.


ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

פּידג'ין | Pidgin

פידג'ין היא לשון מעורבת, שמשמשת את הדובר כשפה שנייה וכשפת מגע במציאות רב-לשונית, שבה הדובר זקוק לצופן לשוני מצומצם שיאפשר לו תקשורת עם דובר שפה אחרת (Wardaugh 1986). הפידג'ין מדוברת בדרך כלל בפי מיעוטים לאומיים ועמים קולוניאליים או בפי דוברים משני עברי הגבול באזורי גבול משותף לעמים דוברי שפות שונות. ניתן לפגוש בה בארצות קולוניאליות לשעבר כגון האנגלית המדוברת בניגריה, ובארצות שבהן ההבדלים בין הניבים של שפת המדינה גדולים מאוד בגלל הריחוק הגאוגרפי בין אזורים שונים, דוגמת האנגלית המשמשת כשפת מגע בין סינים דוברי ניבים שונים של השפה הסינית (וע"ע דיגלוסיה). הפידג'ין היא מונח מתחום הסוציולינגוויסטיקה (ע"ע).  

מן הפיד'גין התפתח הקריאול (ע"ע).  עד לשנות השלושים של המאה ה-20 נחשבה הפידג'ין למעין שפה מנוונת הסוטה מהנורמות המקובלות של השפה. אולם משנות השלושים זכו שפות הפידג'ין לתשומת לב מיוחדת כשפות בעלות היסטוריה וחוקים משלהן, וכשפות הראויות למחקר ככל שפה טבעית אחרת. 

לשפת הפידג'ין מאפיינים ייחודים בתחום אוצר המילים, הדקדוק, הפונולוגיה והתחביר: אוצר המילים מצומצם, הדקדוק מפושט, בעיקר שימוש מועט בצורנים, וקיימות שונות פונולוגית בולטת ושונות תחבירית. 

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות נוספים:  Holmes, 2001; Ravid, 1995; Trudgill, 1983

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

משלב | Register

המונח מִשְלָב מציין גוון לשוני המשמש בפי המוען (ע"ע מְעִינוּת) בנסיבות מסוימות, חברתיות או אחרות, ומציין בעיקר הבדלים בדרגת ההלימות (ע"ע) והפורמליות (ע"ע פורמליות הנסיבות, פורמליות של טקסט) של השיח. הוא סוג לשון המושפע משילוב של מאפיינים לשוניים עם מאפיינים חברתיים. מאפייני הנסיבות העיקריים הם אלה: (1) תחום השיח (ע"ע), (2) אופן השיח (ע"ע), (3) מטרת השיח (ע"ע) ו-(4) תפקיד בעלי השיח ויחסי המעינות שביניהם. כל אלה באים לידי ביטוי בולט בדרגת הפורמליות של השיח. טקסט של משלב עשוי להתאפיין על פי תכונות שונות, כגון הרמה הלשונית (ע"ע) (גבוהה או נמוכה), רמת הנורמטיביות (ע"ע) כלומר התקינות הלשונית ועושר אוצר המילים. 

ההנחה היא כי לכל משתמש בלשון יש חלופות לשוניות-סגנוניות שהוא בורר מתוכן את זו התואמת את נסיבות השיח. שונותו של המשלב (ע"ע שונות לשונית) מתאפיינת בכמה משתנים לשוניים ייחודיים לו. בתהליך זיהוי המשלב נתפס המוען כיסוד הבלתי משתנה, ואילו הנסיבות שבהן הוא מתממש – כיסוד המשתנה. יוצא אפוא כי כדי לזהות את המשלב הלשוני של ביטוי כלשהו, על החוקר לברר מהו הרקע החוץ-לשוני של השיח. 

המונח לקוח מתחום המוזיקה ומציין בה סולם מוזיקלי (האלידיי ואחרים, 1964). בתחום הבלשנות הוא נפוץ בתחומי הסטיליסטיקה (ע"ע) והסוציולינגוויסטיקה (ע"ע).


מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר
מקורות: מוצ'ניק, תשס"א; ניר, תשל"ו, תשמ"ד; קדרי, תשמ"א; שלזינגר, תש"ס; Enkvist, 1964; Halliday, 1964.  


ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

סוציולקט | Sociolect

סוציולקט הוא דיאלקט לשוני או תת-לשון. הסוציולקט הוא לשונה של קבוצה חברתית בעלת מאפיינים לשוניים מיוחדים לה. הסוציולקט עשוי לייחד את לשונם של דוברי קבוצה חברתית שחבריה משתייכים למעמד חברתי-כלכלי משותף, לתחום עיסוק משותף או אף למקום גאוגרפי משותף כגון "צפון" מול "דרום" (צפון תל אביב לעומת דרום תל אביב). בבריטניה למשל, עקב החלוקה המעמדית החריפה, נוצרו קווים לשוניים בולטים ביותר לפי מאפיינים מעמדיים וגאוגרפיים. 

בשנות השישים היה זה הסוציולינגוויסט הבריטי בזיל ברנשטיין (Basil Bernstein 1964) שהבחין בלשון בני נוער משכבות מצוקה קווים המבדילים בבירור בינם לבין בני נוער מהמעמד הבינוני. להבחנה זאת הוא נעזר במינוח "דוברי 'הצופן הלשוני המצומצם'" לעומת "דוברי 'הצופן הלשוני המורחב'". 

יש המתנגדים לחלוקת דוברי הלשון  לפי סוציולקטים. טענתם היא שהמרחב החברתי הוא רב-ממדי ודינמי ואילו החלוקה לפי סוציולקטים היא חד-ממדית, ואין בה כדי לשקף את ההתנהגות הלשונית לאמיתה. זאת משום שהיחיד המסוּוג לקבוצה חברתית כלשהי עשוי למקם את עצמו במסגרות חברתיות שונות לפי הנסיבות והצרכים (ע"ע משלב). למשל הפרט המסוּוג בדרך כלל למעמד חברתי של עובדי בית חרושת על פי עיסוקו, עשוי להשתתף בחוג לימודי בבית כנסת וגם להשתייך כמתנדב לצוות רפואי של בית חולים. בעקבות עיסוקיו השונים משתנים מאפייני לשונו. לפיכך לא נכון לתייגו לקבוצה סוציולוגית קבועה (Wardaugh, 1986) (ר' גם דיאלקטולוגיה, אידיולקט).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל 
מקורות נוספים: מוצ'ניק, 2004; ניר, תשל"ט; שטאל, תשל"ז; Trudgill, 1983.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

סוציולינגוויסטיקה | Sociolinguistics

סוציולינגוויסטיקה היא בלשנות חברתית, אחד מענפי המאקרו של הבלשנות. היא מתמקדת בחקר הזיקה ההדדית שבין הלשון לבין החברה. יש הרואים את הסוציולינגוויסטיקה כאחד משלושת ענפי בלשנות-המאקרו  (macro-linguistics), עם הפסיכולינגוויסטיקה והאתנולינגוויסטיקה, וזאת משום שלכל אחד מענפים אלה הסתעפויות לענפי משנה ולתת-נושאים, המשמשים מוקדים למחקרים נפרדים ונחקרים בשיטות מחקר ייחודיות (Lyons, 1981).

ביסוד המחקר הסוציולינגוויסטי כמה הנחות יסוד והן אלה:

1. הלשון היא מערכת דינמית המשתנה בהתמדה. דוגמה לכך היא השוני שבין לשון חז"ל לבין לשון המקרא.
2. קיימת שונות בין קבוצות שונות של דוברי אותה שפה בתוך אותה  קהילת לשון, אם בשל הבדלים במעמד האתני או במעמד החברתי-כלכלי ואם בשל אזורים גאוגרפיים שונים. שונות זאת יוצרת קהילות שונות של דוברים, המתאפיינות בסימני היכר לשוניים מיוחדים. 
3. הדובר היחיד משנה בהתמדה את דרכי הבעתו, כחלק מיחסי הגומלין החברתיים המשתנים בהתאם לנסיבות התקשורתיות (ע"ע מִשלב). 

הסוציולינגוויסטיקה היא מסגרת התייחסות עיונית, שמתוכה מסתעפים נושאים יישומיים רבים, שתרמו להתפתחותם של כלי מחקר שונים המותאמים לנושאים אלה, כגון רבדים (ע"ע רובד), משלבים (ע"ע מִשלב), דיאלקטים גאוגרפיים ומעמדיים (ע"ע דיאלקטולוגיה), שאלות של טהרנות ותקינות לשונית (ע"ע), לשונות מעורבות כמו פידג'ין (Pidgin) וקראול (Creole, ע"ע) ועוד. 

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות:Hudson, 1981; Labov, 1994; O'Grady et al., 1993; Van Dijk, 1997

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית