לקסיקון שראל למונחי טקסט, עריכה, שיח וסגנון

עריכה עצמית | Self-editing, Self-revision

עריכה עצמית היא עריכה המתבצעת בידי כותב הטקסט. עריכה עצמית נחשבת לשלב האחרון של תהליך הכתיבה, ובאה לאחר שני השלבים הראשונים: שלב התכנון ושלב הכנת הטיוטה (Bisaillon, 2007b).

עריכה עצמית נעשית לעיתים לקראת פרסום מחדש של הטקסט. דוגמה לכך היא כאשר סופר לילדים עורך בעצמו את ספריו לקראת הוצאתם מחדש לאחר שנים כדי להנגיש אותם לקוראים הצעירים של ימינו, צורך העולה בעיקר בשפה העברית (מאיר, תשס"ח–תשס"ט).

עריכה עצמית מתקשרת גם לפעילויות לימודיות שנועדו לשפר את כתיבת הלומדים. פעילות לימודית מקובלת היא לאמן תלמידים בעריכת משפטים שגויים כדי לשפר את שלב העריכה העצמית של כתיבתם (ראו למשל אצל Goodley, Carpenter, & Werner, 2007; Murie, 1997). בקרב סטודנטים עריכה עצמית משפרת את כישורי הכתיבה שלהם באותה מידה כמו עריכת עמיתים. שופרו היבטים של כתיב, שימוש במילה המתאימה ושימוש נכון בזמנים (Abadikhah & Yasami, 2014).

מחברת הערך: ד"ר אסיה שרון

ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה לועזית

עריכה עצמית | Self-editing, Self-revision

מחברת הערך: ד"ר אסיה שרון

ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה לועזית

עריכה עצמית | Self-editing, Self-revision

מחברת הערך: ד"ר אסיה שרון

ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה לועזית

הגהה | Proofreading, Copyediting

הגהה היא בדיקת טקסט ותיקון שיבושים בולטים שמקורם בהקלדה או בסיבות טכנולוגיות, וכן תיקון שגיאות בולטות שמקורן חריגה מהלשון הנורמטיבית בעיקר בתחום הכתיב והדקדוק (copyediting) (Bisaillon, 2007a). הגהה היא אפוא אחת הפעולות המרכיבות את פעולת העריכה.

המילה העברית הגהה (מילולית – הארה, מן השורש נג"ה) מצביעה על תפיסת פעולה זו כהארת הטקסט המשובש, שנתפס כחשוך.

יש המשתמשים במונח "הגהה" במשמעות רחבה יותר, קרובה לעריכה: התערבות צד שלישי בטקסט, הכרוכה בהכנסת שינויים (Harwood, Austin, & Macaulay, 2009, 2010, 2012).

בעבר יוחד המונח הגהה להשוואה בין כתב היד המקורי של הכותב שנכתב ביד לבין אותו טקסט במצבו המודפס כדי לאתר טעויות שנפלו בעת ההעתקה, כמו שיבושי מילים או השמטת מילים ושורות.

מחברת הערך: ד"ר אסיה שרון

ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה לועזית

תפקודי התקשורת

תפקודי התקשורת של הלשון הם תפקודי המסר המועבר בתהליך התקשורת. לכל אירוע תקשורתי יש מטרה, גלויה או סמויה, והיא הקובעת את תפקודו של המסר. ההבחנה בין התפקודים, טיבם ומספרם, שונה ממחקר למחקר ומתקופה לתקופה.

קיימים מודלים אחדים המתארים את התפקידים השונים של התקשורת, כגון ארבע הפונקציות של ויקר (Vicker, 2004) או שמונה הפונקציות של וילקינס (Wilkins,1979). המקובל ביותר כיום מבין המודלים השונים הוא המודל של רומן יאקובסון (1970) מהאסכולה הבלשנית של פראג, הממיין את תפקודי התקשורת לשישה: (1) הפונקציה הרפרנציאלית (או הדנוטטיבית) שתפקידה מסירת מידע גרידא; (2) הפונקציה האמוטיבית שתפקידה הבעת רגשות (שמחה, עצב) ללא התכוונות לנמען; (3) הפונקציה הקונאטיבית המתבטאת בציוויים, בבקשות ובמשאלות המכוונים לנמען; (4) הפונקציה הפיוטית-האסתטית, שבה מועבר המסר תוך כדי מתן תשומת לב לצורת הלשון (קישוטי סגנון); (5) הפונקציה הפאטית מכילה מבעים של יצירת תקשורת ושמירה על רציפותו ("מה שלומך...?"); (6) הפונקציה המטה-לשונית העוסקת בדיבור על הצופן הלשוני, בהבהרות הקשורות בשימוש הלשוני ("האם אתה מבין את כוונתי?"), בהגדרות למיניהן במדעים השונים ("חקר השיח עוסק ב..."), בדיונים על כללי דקדוק וכן במילונים ובספרי פרשנות המסבירים או מפרשים את משמעותם של מילים וביטויים.

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: אבן-זוהר וטורי, 1986; שראל, תשנ"א
Vicker, 2004; Wilkins, 1979

ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה לועזית

הבנת הנקרא | Reading Comprehension

הבנת הנקרא פירושה הבנת התכנים המופיעים בטקסט. העיסוק בהבנת הנקרא קיבל תנופה בארצות הברית בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, ופותחו גישות להוראת הקריאה ולהערכתה. פותחו מבחני קריאוּת, בעיקר בידי חוקרים אמריקנים כגון פריי (Fry, 1968) ודייל וצ'ול (Dale & Chall, 1949). בעברית פותחו מבחנים דומים בידי בלגור (תשכ"ח), הרמתי (תשמ"ב), נחשון (תשי"ט) ועוד. מבחנים אלה התבססו בעיקר על נוסחאות קריאוּת (readability formulas). נוסחאות אלה נועדו לבדוק את דרגת הקושי של הטקסט על ידי מדידת אורך המשפט, שכיחות המילים החוזרות ועוד.

האכזבה מההישגים הנמוכים של גישת נוסחאות הקריאות בד בבד עם התפתחות חקר השיח (ע"ע) על ענפיו גרמו לזניחת גישת הבנת הנקרא בהוראת הקריאה, ונתנו דחיפה לפיתוח תאוריות חדשות. תאוריות אלה (text theories) אינן רואות בנוסחאות הקריאות מדד יחיד להצלחה או לכישלון בקריאה. גישתן היא שמאפייני טקסט נוספים כגון מבנה השיח והדגם הרטורי שלו, וכן הרקע האישי של הקורא והדרך שלו בתיהלוך הטקסט הם המשפיעים על הצלחת הקוראים בהפקת המשמעות מהטקסט.

הישג משמעותי של הגישה להבנת הנקרא היה (בהשפעת תורת הספרות): מיקוד הצורך בטיפוח הבנה רב-רובדית של הטקסט הנקרא, כמו התייחסות לתוכן, למשמעות ולהשתמעות (או בניסוח אחר: רמה מילולית, רמה מפרשת ורמה ביקורתית). בהשפעת התפתחות גישה זו פותחו במערכת החינוך תכניות כמו קריאה ביקורתית וכן צפייה ביקורתית באמצעי התקשורת האלקטרונית (ור' גם: טקסט סמוי).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: וגה תשמ"ד-תשנ"ז; ווהל ואחרים, תשנ"ט

ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה לועזית

שיח אקדמי, שיח מדעי | Scientific Discourse, Academic Discourse

השיח האקדמי הוא סוג תקשורת המתנהלת בעולם האקדמי. הוא מתבסס בעיקר על שילובם של שני סוגי שיח: שיח היצגי ושיח טיעוני. השיח האקדמי מופיע בפרסומים אקדמיים הן בכתב (דוחות מחקר, כתבי עת וספרים ותקצירי הרצאות) והן בעל פה (בהרצאות המתקיימות בוועידות מקצועיות, בימי עיון ובקורסים אוניברסיטאיים).

מאפייני השיח האקדמי הם יכולת שחזור (reproducibility) של מערך המחקר (בדוחות מחקר), נושא ממוקד, דיווח ניטרלי של גישות ושל עמדות גם אם סותרות, מבנים רטוריים אופייניים ושימושי לשון המוסכמים בעולם האקדמי (ע"ע משלב).

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל

מקורות: חרל"פ ושראל, תשנ"ט, תשס"ז-תשס"ח; לבנת, תשס"ו-תשס"ז, תשע"א; פרוכטמן, תש"ס; שראל תשנ"ז

Bizzell, 1992; Geisler, 1994; Sanders and van Wijk, 1996 ;Martin, 1998

ביבליוגרפיה עברית ביבליוגרפיה לועזית