שיח טיעוני | Argumentative Discourse

השיח הטיעוני (הארגומנטטיבי) הוא אחד מסוגי השיח. הגדרה נפוצה של השיח הטיעוני היא העלאת טיעונים על ידי המוען, שתכליתם לגרום לנמען לקבל את עמדתו (לנדאו, 1993). השיח הטיעוני (נקרא גם השיח השכנועי) הוא מיסודות הרטוריקה (ע"ע), והוא ממלא תפקיד ראשון במעלה בחיי החברה.

לשיח הטיעוני תת-סוגים רבים ובמשלבים שונים: למן המאמר האקדמי (ע"ע השיח האקדמי) דרך מאמרי עמדה בעיתון ועד מודעות מסחריות וסיסמאות פרסומת. משום מגוון זה של תת־סוגים נעשו ניסיונות להבחין בין שיח השכנוע (conviction) לבין שיח השידול (persuasion) כשני תת־סוגיו של השיח הטיעוני. זאת על סמך הטענה ששיח השכנוע מסתמך על אמצעים שבהיגיון, ואילו שיח השידול מנסה להשפיע בעיקר על הרגש (לנדאו, 1988). לדעת אחרים, הבחנה כזאת אינה די חד־משמעית (Carter, 2003). 

בספרות אפשר למצוא הגדרות רבות, אך עדיין אין בנמצא תאוריה מקיפה וממצה המבוססת על טרמינולוגיה מוסכמת ועקיבה. הסיבה לכך היא שלדגם רטורי זה קיימות חלופות מרובות תלויות־תרבות. לדוגמה נקיטת עמדה חד־משמעית, שהיא חובה בתרבות האמריקנית, נחשבת לחוסר נימוס בתרבות היפנית, המעדיפה עמימות (Hatch, 1992). עם זאת, התקדמותו של חקר השיח בתחום השיח הטיעוני יצרה שני מודלים חשובים שבשילובם נוצר בסיס איתן לחקר הארגומנטציה:

1. הגישה של הלוגיקן טולמין (1964, ר' וייצמן, תשמ"א), הממיינת את שלבי הארגומנטציה לפי תפקודם הרטורי, כגון טיעון, ביסוס, הסתייגות ועוד.

2. הגישה הרואה בלשון על תחומיה השונים מבנה היררכי. על גישה זו ביסס ואן־דייק (van Dijk, 1980) את תורתו בחקר השיח בדבר מבנה המקרו של הטקסט. בהתאם לגישה זו, הטענה המרכזית בטקסט הטיעוני והמסקנה הן הציר המרכזי והעליון בסולם ההיררכי, ואילו יתר שלבי הארגומנטציה (כגון הביסוס לצורותיו, טענות הנגד, ההסתייגויות ועוד) הם משניים ואף משניים למשניים. 

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

ז'רגון | Jargon

המונח ז'רגון משמש בכמה משמעויות:

1. לשון מעורבת. דוגמה לז'רגון במובן של לשון מעורבת היא היידיש שבבסיסה אחת השפות הגרמניות של המהגרים היהודים לגרמניה החל במאה ה-9 לספירה. שפה זו קלטה לתוכה יסודות מקומיים בהתאם לאזור הנדודים של יהודי אשכנז.  סימן ההיכר העיקרי של היידיש הוא היותה מושפעת ביותר מהעברית. סופרי ההשכלה ובעיקר הסופרים העבריים בתקופת תחיית הלשון ראו בהמשך טיפוח היידיש איום על תחיית השפה העברית: "הז'רגוניסטים" נגד "ההבראיסטים" (לנג, תשס"ח). 

דוגמה נוספת לז'רגון היא הלדינו, שמקורה בספרדית הקסטיליאנית של מגורשי ספרד. במרוצת הזמן קלטה הלדינו לתוכה יסודות מקומיים, ובדומה ליידיש, בעיקר מילים וצירופי לשון בעברית. 

עוד דוגמה לז'רגון היא הערבית היהודית של יהודי צפון אפריקה ויהודי ספרד תחת הכיבוש הערבי. 

2. שם נרדף לסלנג. בעיקר הכוונה ללשון תת־תקנית, בדרך כלל לעגה המיוחדת של בני הנעורים המתפתחת כסימן היכר של  התבדלות משאר בני גילם, אם על רקע הווי חברתי, למשל התרמילאים הישראלים באזורים מועדפים בהודו, על רקע חברתי-כלכלי או מסיבות אחרות (מסינג, 2002).

3. עגה מקצועית. ז'רגון יכול להיות גם עגה המאפיינת בעלי מקצוע זה או אחר, כגון שפת הרופאים, שמרשמיהם ודיוניהם הם תערובת של לטינית מהולה לעיתים בשפת המקום. דוגמה נוספת היא השפה המקצועית של המחשוב והתקשוב, שמונחיה המקצועיים חודרים לחוגים רחבים של משתמשי קצה ברחבי העולם. שפה מקצועית זו מושפעת בעיקר מעיקר מהאנגלית הן במילים שאולות והן בתרגומי שאילה: modem – מודם, formatting – לפרמט, default – בררת מחדל, hardware ו־software – חומרה ותוכנה. גם ראשי תיבות לועזיים השתרשו ADSL ,CPU ועוד. כל הניסיונות למנוע את השתלטות האנגלית על המונחים המקצועיים ולקבוע מינוח בשפת המקום, למשל בצרפתית ובעברית, זכו להצלחה חלקית בלבד, ושפת התקשורת בענייני מחשוב ותקשוב מבוססת בכל העולם על ז'רגון מקצועי באנגלית.  

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר, ד"ר צבי שראל
מקורות נוספים: אוסטרובסקי, תשנ"ו; ברוך ופרוכטמן, תשמ"ט; ספן, 1972; רוזנטל, תשס"א; שלזינגר, תש"ס2.  

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

בדיחה | Joke

הבדיחה היא טקסט סיפורי קצר שיסודו בסיפור העממי (כהן, 2004) ומטרתו לבדח ולגרום צחוק (Caiaro, 1992), לכן היא קשורה להומור (ע"ע הומור), לאירוניה (ע"ע אירוניה) ולנונסנס (ע"ע נונסנס). הבדיחה היא סוגה עתיקה מאוד. הבדיחה נקראת גם הלצה או ויץ (יידיש). ההגדרות הראשונות של הבדיחה מופיעות בספרו של ברגסון "הצחוק" מ-1899 (ברגסון, תשכ"ב) ובספרו של פרויד "הבדיחה ויחסה אל הלא נודע" (1905), שגישתו פסיכולוגית. פרויד רואה בבדיחה ובצחוק מרכיב חשוב בחיי הגוף והנפש של האדם. 

הבדיחה המקובלת בציבור המודרני היא טקסט אוטונומי קצר, החוזר שוב ושוב במשך השנים עם שמות חדשים וגיבורים חדשים, מותאמים לזמנם. החלק המצחיק בבדיחה הוא ברובו בעל יסוד ורבלי (לשוני-מילולי) הבנוי על משחקי מילים ועל יסוד קְצָרים בשֶדֶר, אי הלימה (גריפל וגונן, 1991; לנדאו, 1986) ודו-משמעות טקסטואלית, ויש בו פואנטה לא צפויה, כלומר הפתעה (ברוך ופרוכטמן 1982; סובר, 2009). יש בבדיחה תמיד הצד ה"נפגע", שהוא זה שגורם לצחוק, והוא בדרך כלל החלש, הזר, הלא מוכר. בבדיחות העמים ובבדיחות של מגזרים שונים, יש שהנפגע הוא החזק והשתלטן דווקא, והוא הגורם לצחוק.

לבדיחה מבנים אחדים: סיפור מעשה, פתיחה בשאלה, העלאת דבר-מה תמים כביכול המתהפך ומשנה את המשמעות הצפויה, ויש בו עוקץ ועל כן הוא מצחיק. נבון (תשמ"ג) מסרטט מבנה של גוף ועוקץ; הולָכת הצפוי על רקע דו-משמעות; התרת העוקץ; ושבירת הצפוי.

הבדיחה קשורה לחידה, ובחלק מהבדיחות יש גם חידות ומסתורין. יש המשלבים בדיחות בדבריהם הרציניים, אפילו המדעיים, כדי למשוך את תשומת הלב של שומעיהם. לעיתים הבדיחה היא חלק מטקסט אחר ומשולבת בו, או שהיא מרכיבה שרשרת של טקסטים קשורים, וקרובה בכך למערכון, בייחוד אם הוא מתבסס על רצף בדיחות. במקרה כזה העיסוק ביצירת הבדיחה הופך למקצוע, ומחבריה מנסים תמיד לחדש וליצור משחקי לשון וסיטואציות חדשים. לעומת זאת על הבדיחה המסורתית אוהבים לחזור. הבדיחה מסופרת שוב ושוב, ויש המתאמנים בזכירת בדיחות ובהבאתן לפני שומעיהם (כץ ורביץ, 2006).

בבדיחות הקשורות בעמים (יהודיות, אנגליות), בעלות האופי העממי, היהודים חכמים ופיקחים, תמימים אך גם ערמומיים (דרויאנוב, 1963), האנגלים מוזרים (בדיחות המקושרות לאנגלים, כשאין יודעים מה מצחיק בהן, מכונות  "בדיחות קרש").

הבדיחות נבנות על פי קהל היעד או על פי דעות פוליטיות ופילוסופיות: יש בדיחות למבוגרים, בעיקר על יסוד מיני, המכונות בציבור "בדיחות גסות", וכן בדיחות אתניות, שהמוצא המגזרי מכתיב אותן – פולני , מרוקאי ופרסי הולכים... או בדיחות על רקע דתי: יהודי מוסלמי ונוצרי נוסעים במטוס... אלו מבוססות בייחוד על נפגע שהוא האחר, הזר, והוא מושא הצחוק. 

יש בדיחות מקבריות, המכונות גם "הומור שחור" ונוגעות בכל נושא, אפילו בשואה. יש בדיחות לילדים שהן מעודנות יותר וקשורות בהווי המשפחה ובית הספר, במידת הידע ובטעויות על יסוד חוסר ידע של תלמידים או של מורים או במידת המקובלות בחברה. כמו כן יש אוסָפים של בדיחות עממיות הממוינות לפי  דמויות של ילדים או צעירים תמימים, המצחיקים במעשיהם המשונים, אך גם בתשובותיהם השנונות, רובן נוצרו בשל עוני או סבל מהסביבה, כמו ג'וחה המוסלמי והיהודי מן השפות היהודיות, הרשל'ה מאוסטרופולי, גיבורי האוסף של חכמי חלם (דרויאנוב, 1969; כהן, 1984; בר אל, 2012), וכן חושם (שהמציא לוין קיפניס כתחליף עברי מקורי לג'וחא ושכמותו, על יסוד חושם המקראי), וכן קיימים סיפורים דומים עם שלומיאל, למך ועוד, בתור תחליפי הגיבורים העממיים. 

מחברת הערך: פרופ' מאיה פרוכטמן

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה לועזית

דיאלקטולוגיה | Dialectology

דיאלקטולוגיה היא ענף של הסוציולינגוויסטיקה העוסק בהבדלים בין דיאלקטים. ענף זה בוחן את השונות הלשונית (ע"ע) שבציר הסינכרוני של המחקר הבלשני, שונות המתבטאת בדרכי הבעה ייחודיות בתחומי השפה השונים.

הנחת היסוד של הדיאלקטולוגיה היא שגם בתוך קהילה לשונית של דוברי אותה שפה מתפתחים הבדלים בדרכי ההבעה בין קבוצות שונות בשל מיקום גאוגרפי (ע"ע דיאלקט), מוצא אתני, רקע תרבותי או מעמד חברתי-כלכלי שונים (ר' סוציולקט). דוגמה ידועה מהמקרא היא ההגייה הייחודית של שבט אפרים שדובריו הגו את הש' כס': סיבולת לעומת שיבולת (שופטים יב 6), שנבעה ממיקום גאוגרפי. לאחרונה הולכים ומתרבים המחקרים המתמקדים בדיאלקטים הנוצרים על רקע של גיל ומגדר. לעתים הגורמים הללו עשויים להיות משולבים זה בזה. 

השאלה שטרם  ניתנה לה תשובה מניחה את הדעת היא זו: היכן עובר הגבול בין שפה לבין דיאלקט?  למשל האם האנגלית של ארצות הברית ושל בריטניה הן שתי שפות שונות או שני דיאלקטים של אותה שפה? האם הערבית הפלסטינית והערבית הסורית הן שתי שפות או שני דיאלקטים של אותה שפה? 

חוקרי הדיאלקטולוגיה עוסקים בשונות הדיאלקטית הן בעל פה והן בכתב, למשל הבדלי הגייה (accent) כגון אלה שבין המעמד הנמוך לבין המעמד הגבוה באנגליה, אוצר המילים ומבנה תחבירי.  

מחבר הערך: ד"ר צבי שראל
מקורות: ניר תשל"ח

 Ravid, 1995; Trudgill,  1983;Labov, 1966 Britain, 2008;   

                                                                           

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

על־תקינות, תת־תקינות לשונית | High Standard Language, Sub-Standard Language

יש גישות שונות להגדרת מבעים כתקינים או לא תקינים (ר' תקינות). אפשר לתפוס את התקינות הלשונית כמציינת רמה לשונית בינונית, דהיינו לא גבוהה מאוד ולא נמוכה מאוד. מבעים המופיעים בעיקר בלשון הפורמלית של דוברים משכילים ולא יימצאו בלשון הבינונית כגון בעיתונות, וגם לא בלשון המדוברת או בלשון הילדים –יוגדרו כעל־תקינים. כך גם ההפך.  

אלן רוס פרסם ב-1956 מאמר (בתוך קריסטל 1997: 39) על תכונות לשוניות באנגלית של תקופתו, שיש בהן כדי להצביע על זהות מעמדית של הדובר (ר' סוציולקט). הוא הציג רשימה של מבעים חלופיים, כשלכל מבע ברשימתו הוסיף תג שסימנו U, דהיינו: upper-class, או non-U. אפשר לתפוס מבעים רבים הנושאים תג זה כמבעים על־תקינים או תת־תקינים. 

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: סיוון תשל"ט
            Crystal 1997

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

רבדים בלשון | Layers of Language

רבדים בלשון הם תקופות בתולדות הלשון. הרבדים ההיסטוריים העיקריים המוכרים בעברית הן לשון המקרא, לשון המשנה והתלמודים, לשון ימי הביניים והלשון החדשה. הבחנות נוספות אפשר למצוא בתוך כמה מן הרבדים האלה על פי האזורים שבהם התקיימה הלשון או לפי התקופות שביניהם, כגון לשון המקרא הקדומה והמאוחרת, רובדי משנה של לשון המשנה, המדרשים והתלמודים, לשון ימי הביניים (המשוערבת) ולשון ימי הביניים באזורים האשכנזיים, הלשון הרבנית, לשון תקופת ההשכלה, לשון התחייה ורובדי משנה של העברית המודרנית מאז "תחיית הלשון" ועד ימינו.

בתיאור דיאכרוני (ע"ע) בחקר הלשון מתמקד המחקר בשונות הלשונית (ע"ע) המתגלה בשפה לאורך תקופה אחת או במעבר מתקופה אחת לאחרת, ובודק תופעות שונות בלשון על כל שלבי התפתחותן. אחד הנושאים במחקר העברית המודרנית הוא ההרכב המילוני שלה על פי הרבדים השונים השקועים בה.

מחברי הערך: ד"ר יצחק שלזינגר, ד"ר צבי שראל

מקורות: בלאו, תשל"ד; בנדויד, תשכ"ז; הורביץ, תשנ"ז; ניר, תשמ"א; סיוון, תשל"ט
            Kutscher, 1982; de Saussure, 1959

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית

שאילה זרה, לעז | Borrowing Words

שאילה זרה (לעז) היא חדירת מילים מלועזית אל הלשון העברית. שחדרו מתקופת תחיית הלשון (המאה ה-19) ואילך. יש להבחין בין מילים זרות (שאילה זרה) לבין מילים שאולות. המילים הזרות חדרו מתקופת אליעזר בן יהודה. הן מתאפיינות בכך שיש בהן יסוד זר, ולא נטמעו במשבץ העברי, כלומר אין להן שורש, אין נטיית קניין, והן נשארות עקרות, כלומר לא ניתן ליצור מהן מילים נוספות. כיום יש נטייה לגזור פעלים חדשים גם ממילים זרות. דוגמאות: אמבולנס, טלפון, דיסק, ג'וב, פנצ'ר, ג'יפ, די ג'יי, דיסק און קי, רדיו, וידאו. חלק מהן לבשו לבוש עברי על ידי הוספת סיומות עבריות, למשל אוניברסיטה, אנליזה, אופטימיות, פסיביות, רפורמי, רלוונטי, סינכרוני, גלובלי, אובייקטיבי, תאוריה, היסטוריה, פרוטקציה, אינפורמציה. לעומתן המילים השאולות חדרו בתקופות קדומות יותר של הלשון העברית כמו תקופת המקרא או תקופת חז"ל מן השפות שומרית, אכדית, אשורית, ארמית, יוונית, רומית, פרסית וערבית. הן התאזרחו וכיום נחשבות למילים עבריות. דוגמאות: דלת, טבעת, תרנגול, דוגמה, משכנתא, בדיעבד, להלן, אגב, דהיינו, תריסר, ספסל, סנדל, סימן, טקס, טבלה, ורד, שרוול, אקלים, מרכז, הנדסה. 

לשון קולטת מילים, צירופים ותבניות כשמתקיים מגע בין לשונות בנסיבות חברתיות, מדיניות ופוליטיות שונות. לשון בעלת מעמד בין-לאומי דומיננטי, כגון האכדית והארמית בתקופות אחדות במזרח הקדמון, והאנגלית בימינו משמשת מקור שאילה ללשונות עמים שונים. גם הגירה מסיבית של דוברי לשון מסוימת משפיעה על לשון הארץ הקולטת את המהגרים. 

מחבר הערך: ד"ר יצחק שלזינגר

מקורות: ניר, תשנ"ג; צרפתי, תשס"א; שורצולד, תשס"ב

            Swann et al., 2004

מקורות נוספים: מוצ'ניק, מ' (עורכת) (1995). פסיפס – השפעת הלעז על העברית בת-זמננו. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, גיליון 2.

ביבליוגרפיה עברית     ביבליוגרפיה אנגלית